ברכה היורדת מן הראשית

מדוע נאמר ״ואני אברכם״ אם הכוהנים מברכים? עיון בשלוש הברכות כמהלך מדורג — שמירה, חנינה ושלום — וברמז אותיות ״בראשית״ שבברכה.

השאלה שהמאמר עוסק בה

אם הכוהנים הם המברכים, מדוע חותמת התורה ״ואני אברכם״ — ומה מלמד סדרן של שלוש הברכות על דרכה של הברכה אל האדם?

החידוש המוצע

שלוש הברכות אינן שלוש בקשות נפרדות אלא מהלך מדורג של התקרבות — קול הנשמע, אור הנראה ונוגע, ונשיאה המרימה את האדם בפועל; ובאותיות הברכה נמצאות כל אותיות ״בראשית״ מלבד ת׳ — רמז שהנפילה אינה חותמת את זהות האדם.

מקורות יסוד

• במדבר ו, כב–כז — נוסח ברכת הכוהנים במלואו, כולל ״ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם״ — הבסיס לכל המהלך.
• ספרי במדבר, נשא, פיסקא מג — ״שלא יהיו ישראל אומרים ברכותיהם תלויות בכהניהם... ואני אברכם״ — הכוהן שליח ולא מקור. שם גם ״ויחונך — ייתן בהם דעת שיהיו חוננים זה את זה״.
• רש״י לבמדבר ו, כד — ״יברכך — שיתברכו נכסיך; וישמרך — שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך״: ההבחנה בין נתינה לשמירה.
• רש״י לבמדבר ו, כה — ״יאר ה׳ פניו אליך — יראה לך פנים שוחקות, פנים צהובות״; ״ויחונך — ייתן לך חן״.
• רש״י לבמדבר ו, כו — נשיאת פנים כ״כבישת הכעס״ — הבסיס לפירוש ״יישא״ ולהרחבתו לציור של נשיאה והרמה.
• רמב״ם, הלכות תפילה ונשיאת כפיים טו, ג–ו — כהן שאינו מדקדק במצוות נושא כפיו כל עוד אינו מן הפסולים המנויים — הברכה אינה רכוש המברך.
• ישעיהו נה, ח — ״כי לא מחשבותי מחשבותיכם״ — הסתייגות מפורשת מהשלכת דיבור ומחשבה אנושיים כלפי מעלה.
• שמות לד, ו — ״אל רחום וחנון... נושא עוון ופשע וחטאה״ — הצמדת חנינה ונשיאה בי״ג מידות הרחמים.
• שמות לג, יט — ״וחנותי את אשר אחון״ — החנינה כמתנת חינם שאינה נמדדת בזכויות.
• רבי יוסף ג׳יקטיליה, שערי אורה — קישור הארת הפנים העליונים למתנת חינם הניתנת אף למי שאינו ראוי — המקור לרעיון ״הארת פנים פותחת את שער החנינה״.
• איוב כה, ב — ״עושה שלום במרומיו״, ודרשת חז״ל על שלום בין אש למים — שלום כחיבור ניגודים ולא כביטול צד.
• בראשית ד, א — ״והאדם ידע את חוה אשתו״ — ידיעה כלשון התקשרות ממשית, שיא ההתקרבות שבנשיאה.
• הערה: מקור מול חידוש — המקורות שלמעלה הם לשון הכתובים והמפרשים. סידור שלוש הברכות כמהלך מדורג (שמיעה → ראייה → נשיאה), הקריאה באותיות ב-ר-א-ש-י והיעדר האות ת׳, ותפקידן של האותיות י׳ ו-ו׳ — הם התבוננות המחבר, ולא פשט המקורות.

שאלות שהמאמר עונה עליהן

• אם הכוהנים מברכים, מדוע נאמר ״ואני אברכם״?
• מדוע מסודרות שלוש הברכות דווקא בסדר הזה — שמירה, חנינה, שלום?
• מה ההבדל בין ברכה הנשמעת, ברכה הנראית וברכה הנושאת את האדם?
• מה רומז היעדר האות ת׳ מכל שלושת פסוקי ברכת הכוהנים?

גוף המאמר

יש דבר מופלא באופן שבו התורה מציגה את ברכת הכוהנים. לכאורה, הכוהנים הם העומדים לפני העם, פורשים את ידיהם ומוציאים מפיהם את מילות הברכה. משום כך נקראת הברכה על שמם — ״ברכת כוהנים״. אולם התורה עצמה מבקשת שלא נטעה לחשוב שהכוהן הוא מקור הברכה:

״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר: כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמוֹר לָהֶם. יְבָרֶכְךָ ה׳ וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה׳ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה׳ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרְכֵם״ (במדבר ו, כב–כז).

הכוהנים מצוּוים לברך, אך לאחר כל מילות הברכה באה ההבהרה: ״ואני אברכם״. הכוהנים שמים את שמו של הקב״ה על בני ישראל, והקב״ה הוא המברך אותם. הספרי מדייק מכאן: ״שלא יהיו ישראל אומרים ברכותיהם תלויות בכהניהם — תלמוד לומר: ‘ואני אברכם’; שלא יהיו הכהנים אומרים אנו נברך ישראל — תלמוד לומר: ‘ואני אברכם’״ (ספרי במדבר, נשא, פיסקא מג).

אין הכוונה שאין לכוהן חלק במעשה הברכה. הוא נבחר, נצטווה ועומד כשליח המוציא את הברכה מפיו. אולם הוא אינו בעל הברכה, והיא אינה נובעת מכוחו הפרטי. הוא הצינור שדרכו שם ה׳ וברכתו מגיעים אל העם.

הדבר מסביר מדוע שלמותו האישית של הכוהן אינה קובעת לבדה אם הברכה תחול. הרמב״ם פוסק שאף כהן שאינו מדקדק בכל המצוות נושא את כפיו, כל עוד אינו בכלל הפסולים המיוחדים שנמנו בהלכה, ומדגיש ששאר העבירות אינן מונעות את נשיאת הכפיים (הלכות תפילה וברכת כוהנים טו, ג–ו). הברכה אינה רכושו של האדם העומד ומברך. הכוהן נושא את שליחותו של אהרן, אך מקור הברכה נשאר הקב״ה.

מכאן אפשר להיכנס אל תוכנן של שלוש הברכות. אין אלו רק שלוש בקשות נפרדות, אלא מהלך מדורג. הברכה מתקרבת אל האדם שלב אחר שלב: תחילה היא נאמרת בפה ומגיעה אליו באמצעות השמיעה; לאחר מכן היא מאירה אליו פנים, נראית לעיניו ואף נוגעת בו; ולבסוף היא נושאת אותו ממש, מרימה אותו ממקומו ומביאה את השלום אל תוך חייו.

שלוש התנועות הללו — ״יברכך״, ״יאר״, ״יישא״ — מתארות שלושה אופנים של מפגש בין הברכה לבין האדם: דיבור ושמיעה, אור וראייה, נשיאה ומגע. מן הקול הבא ממרחק, אל האור שכבר מגיע אל האדם, ועד לחיבור הממשי שבו האדם עצמו נעשה חלק מפעולת הברכה.

המילה הראשונה היא ״יברכך״. הברכה מתחילה בדיבור. כדי לברך, האדם מוציא מילים מפיו. קודם שהברכה נעשית מציאות נראית ומוחשית, היא מופיעה כדיבור. המחשבה מצויה בהעלם בתוך האדם, והפה מוציא אותה מן הנסתר אל הנגלה.

בדרך משל בלבד אפשר לדבר כך גם ביחס לברכת ה׳, שהרי ״לא מחשבותי מחשבותיכם״ (ישעיהו נה, ח). אין מחשבתו של הקב״ה כמחשבת האדם, ואף אין דיבורו כדיבורנו. אולם התורה משתמשת בלשון שהאוזן האנושית יכולה לשמוע והשכל יכול לקבל. בדרך זו ניתן לתאר את הברכה כהמשכה של רצון עליון מן ההעלם אל הגילוי.

עם זאת, הדיבור הוא רק ראשית ההתגלות. האדם שמע את הברכה, אך עדיין אינו רואה את מימושה ואינו אוחז בו בידיו. הקול יכול להגיע ממרחק; אפשר לשמוע דבר, להבינו ואף להשתכנע ממנו, בלי שהדבר עצמו ייעשה עדיין מציאות מוחשית בחיי השומע. הדיבור מוציא את הנסתר אל הנגלה, אך הוא עדיין עומד במדרגת הקול והמילה.

לכן נאמר מיד: ״יברכך ה׳ וישמרך״. הברכה מעניקה שפע, והשמירה מגינה עליו. רש״י מפרש: ״יברכך — שיתברכו נכסיך; וישמרך — שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך״. בשר ודם יכול להעניק מתנה, אך אין בכוחו להבטיח שלא תילקח מן המקבל; הקב״ה הוא גם הנותן וגם השומר.

אולם השמירה איננה רק הגנה על נכסים. בדרך הרעיון, הפסוק הראשון מתאר את האדם קודם הנפילה. דבר ה׳ מגיע אליו באמצעות התורה, התפילה והברכה ומעורר בו תודעה. אם האדם שומע ומפנים את הנאמר לו, השמיעה עצמה יכולה לשמור עליו. ההוראה מקדימה את המעשה ומכוונת אותו לפני שיגיע למקום של טעות. הברכה מדברת אליו, מזהירה אותו ומעמידה סביבו גבול של שמירה.

במדרגה זו עדיין נשמר מרחק מסוים. המילים יכולות לבוא ממקום רחוק, והאדם רשאי לקבלן או להתעלם מהן. הברכה מבקשת לשכנע אותו, להדריך אותו ולהעמידו בדרך שבה לא ייפול. אם ישמע את דבר התורה ויפעל על פיו, יוכל להישמר עוד לפני שהסכנה נהפכת למעשה.

אבל האדם אינו תמיד נשמר. התורה מכירה את האדם כפי שהוא: בעל בחירה, בעל חולשה, מי שיכול לשמוע ואף על פי כן לטעות. לכן ברכת הכוהנים אינה מסתיימת בשמירה. היא אינה מברכת רק את האדם שמעולם לא נפל, אלא גם את האדם שכבר התרחק מן הדרך וזקוק לאור שיגיע אליו.

כאן מתחילה הברכה השנייה: ״יאר ה׳ פניו אליך ויחונך״.

יש הבדל בין שמיעה לבין ראייה. דבר שהאדם רואה חודר אליו בעוצמה רבה יותר מאשר דבר שרק שמע עליו. אפשר להעיד על דבר מכוח השמיעה, אך הראייה מעמידה אותו לנגד העיניים. משום כך נאמר: ״אינה דומה שמיעה לראייה״. הראייה מקרבת את האדם אל הדבר ומעניקה לו ודאות וחוויה שאינן קיימות באותה מידה בשמיעה בלבד.

גם האור מגיע למקום שהדיבור לבדו אינו מגיע אליו. הוא אינו רק מודיע לאדם על קיומו של דבר, אלא מגיע אליו, עוטף אותו ומאפשר לו לראות. קרן האור פוגשת גם את גופו של האדם; היא יכולה לחממו, להאירו ואף לצרוב בו. האור כבר אינו נשאר במרחק בלבד — הוא נוגע באדם ופועל עליו.

ואף על פי כן, האור עדיין אינו נושא את האדם ואינו משנה את מקומו בפועל. הוא יכול להאיר עליו ולחדור אל עיניו, אך האדם נשאר עומד במקומו. לכן הראייה היא מדרגה קרובה וחזקה מן השמיעה, אבל היא עדיין קודמת לחיבור הממשי המתבטא בנשיאה.

כאן אין מדובר רק באור סתמי, אלא ב״אור הפנים״: ״יאר ה׳ פניו אליך״. רש״י מפרש: ״יראה לך פנים שוחקות, פנים צהובות״. אין זו רק השפעה היורדת ממקור נסתר, אלא גילוי של קִרבה, רצון וקבלה.

המילה ״פנים״ יכולה להיקרא בדרך הפנימיות גם כרמז ל״פנימיות״. הקב״ה אינו רק מקיף את האדם בברכתו, אלא מאיר אל פנימיותו. האור מגלה לאדם דברים שהיו חבויים בו: את מחשבותיו, מעשיו, חולשותיו וגם את הכוחות שעדיין לא גילה. האדם רואה את עצמו בתוך אור אחר. אין זו יקיצה משינה גשמית, אלא התעוררות פנימית — הארה המאפשרת לו להכיר היכן הוא עומד ולאן הוא יכול לשוב.

ומיד לאחר הארת הפנים נאמר: ״ויחונך״. חז״ל והמפרשים גילו במילה זו פנים רבות: שייתן לך חן, שיחונן אותך בדעת ובבינה, בתלמוד תורה וביכולת לחון ולרחם על הזולת. רש״י מפרש: ״ייתן לך חן״; ובספרי נאמר גם: ״ייתן בהם דעת שיהיו חוננים זה את זה ומרחמים זה את זה״.

אולם כל המשמעויות הללו יונקות משורש אחד — חנינה. ״ויחונך״ קשור למידתו של הקב״ה: ״אֵל רַחוּם וְחַנּוּן״ (שמות לד, ו), ולדבריו: ״וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן, וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם״ (שמות לג, יט). החנינה היא נתינה שאינה נמדדת רק לפי זכויותיו של האדם. היא מתנת חינם, רחמים הנמשכים אליו גם כאשר מצד מידת הדין אין הוא ראוי להם בשלמות.

בעל ״שערי אורה״ קושר בין שני חלקי הפסוק ומבאר שבהארת הפנים העליונים ניתנת לאדם מתנת חינם אף על פי שאינו ראוי. נמצא שהארת הפנים היא הפותחת את שער החנינה: מפני שהקב״ה מאיר את פניו אל האדם, אין האדם נשאר כלוא בתוך החשבון המצומצם של מה שמגיע לו לפי מעשיו בלבד.

אין הכרח לומר שכל הופעה של ״ויחונך״ מוכיחה שכבר היה חטא, שהרי המילה כוללת גם חן, דעת, חכמה ורחמים. אולם בתוך המשמעות הרחבה הזאת נמצא גם פתח התשובה. כאשר האדם לא הצליח להישמר, כאשר הדבר ששמע לא הספיק כדי למנוע ממנו את הטעות, הקב״ה אינו מסיר ממנו את פניו. הוא מאיר אליו דווקא בתוך החושך, חונן אותו ופותח לפניו אפשרות להתחיל מחדש.

זהו המעבר מן הפסוק הראשון אל הפסוק השני: תחילה ניתנת לאדם שמירה כדי שלא ייפול; ואם לא נשמר בשלמות, ניתנת לו הארת פנים כדי שלא יאבד בתוך הנפילה. השמירה מקדימה את החטא, ואילו החנינה פותחת את דרך התשובה.

אבל גם החנינה אינה סוף התהליך. אפשר שאדם יזכה למחילה ולרחמים, ובכל זאת יישאר מוטל במקום שבו נפל. אפשר להסיר את חומרת הדין ועדיין לא להשיב לאדם את הכוח לעמוד. משום כך באה הברכה השלישית: ״יישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום״.

״יישא״ הוא מלשון נשיאה והרמה. רש״י מפרש את נשיאת הפנים ככבישת הכעס, ומפרשים נוספים רואים בה ביטוי להשגחה פרטית ולקִרבה יתרה. אולם במילה ״יישא״ טמון גם ציור של מי שמרים משא, נושא אדם ומעביר אותו ממקום נמוך למקום גבוה.

כאן מגיעה הברכה אל הממד המוחשי ביותר של המהלך. אין מדובר רק בקול שהאדם שומע או באור שהוא רואה ומרגיש, אלא בנשיאה המרימה את האדם עצמו. כאשר אדם נושא את חברו, אין ביניהם עוד מרחק בלבד. הנושא מקבל עליו את משאו של האחר, נוגע בו ומעביר אותו ממקום למקום.

בדרך משל, הקב״ה אינו רק מדבר אל האדם ואינו רק מאיר עליו. הוא נושא אליו את פניו, ומתוך נשיאת הפנים נושא גם את האדם עצמו. לאחר שהאדם נפל ונזקק לחנינה, הקב״ה אינו משאיר אותו למטה. הוא מרים אותו, נושא אותו ממשאו ומאפשר לו לעבור למדרגה שלא היה יכול להגיע אליה בכוחות עצמו.

בשלוש המילים הפותחות את הברכה אפשר אפוא לראות תנועה של התקרבות: מן הידיעה הבאה באמצעות השמיעה, אל ההכרה הבאה באמצעות הראייה, ומשם אל הידיעה שבחיבור.

בלשון התורה, ידיעה יכולה לבטא לא רק מסירת מידע או הבנה שכלית, אלא התקשרות פנימית וממשית, כמו שנאמר: ״והאדם ידע את חוה אשתו״ (בראשית ד, א). הידיעה השלמה איננה רק לדעת על הדבר, אלא להתחבר אליו עד שהוא נעשה חלק מעולמו של היודע. נשיאת האדם היא אפוא שיאה של ההתקרבות: הברכה אינה עוד דבר הנאמר אליו או אור המאיר עליו מבחוץ, אלא