היום השמיני — מעבר לגבולות הטבע

מה משמעות היום השמיני בברית המילה, בספירת העומר, ביובל ובשמיני עצרת? עיון חסידי במבנה שבע ושמונה, במניין מב׳ באלול, ובלימוד ושמחה כשתי תנועות של קבלת התור…

שבע משלים את המחזור — השמיני פותח קשר שמעבר לו

השאלה שהמאמר עוסק בה

מה משמעותו של היום השמיני — בברית המילה, בחנוכת המשכן ובשמיני עצרת — ומדוע זקוק האדם ליום שמעבר למחזור השבוע, אם כבר בשביעי הוא יכול לשבות ולהתקדש?

החידוש המוצע

המאמר מחבר ארבעה מבני 'שבע ואחריהם שמיני' — ברית מילה, ספירת העומר ושבועות, היובל ושמיני עצרת — אל תוך התבוננות אחת: השביעי משלים את המחזור, והשמיני מבטא קשר שהמחזור אינו יכול להכיל. על בסיס זה הוא מציע חידוש מקורי: מניין רעיוני מב׳ באלול ועד שמיני עצרת — ארבעים ותשעה ימים בשבעה שבועות, שבהם סוכות ממלא בדיוק את השבוע השביעי ושמיני עצרת הוא היום החמישים — ומציג את שבועות ושמחת תורה כשתי תנועות משלימות של קבלת התורה: לימוד ושמחה. ההקבלות החדשות מסומנות במפורש כהצעות המחבר ולא כמקורות מוסכמים.

מקורות יסוד

• 1. הרבי מליובאוויטש, מאמר ״ויהי ביום השמיני״, שבת פרשת שמיני תשל״ב, סעיפים א, ג–ד, הנחה בלתי מוגה. המאמר מבאר שבע ושמונה, ובתוך כך גם את בחינת המתנה שבשבת. למקור. ההבחנה בנוסח המאמר שלנו היא הצגה רעיונית ממוקדת, ואינה ממצה את כל מדרגות השבת בחסידות.
• 2. שיחת שבת פרשת שמיני תש״כ, תורת מנחם, כרך כח, עמ׳ 78–86; קטעים נדפסו ב״התקשרות״, גיליון 665, על ההכנה בשבעה וההמשכה שבשמיני, ועל ספירת העומר ומתן תורה. למקור. משל ההכנה למפגש הוא ניסוח המחבר.
• 3. ויקרא יב, ג; בראשית יז, י–יג. למשמעות השמונה בברית מילה ראו גם במאמר שבהערה 1, סעיף ג. אין לייחס לתינוק את עבודת ההכנה המודעת המתוארת במועדים.
• 4. ויקרא כג, טו–טז; שיחת שבת פרשת שמיני תש״כ שבהערה 2. תחילת הספירה היא בט״ז בניסן, ולא לאחר סיום שבעת ימי הפסח.
• 5. רמב״ן, ויקרא כג, לו. למקור. דברי הרמב״ן מובאים בגוף המאמר בפרפרזה. ההקבלה בין שבועות לשמיני עצרת מפורשת בפירושו, אך מניין הימים מב׳ באלול אינו מובא שם.
• 6. ויקרא כה, ח–יג, לט–מא; רמב״ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק י, הלכות יג–טז. הלכה טז מבחינה בין שמיטת כספים בשביעית לבין שחרור עבדים והשבת שדות ביובל.
• 7. ויקרא כג, טו; רש״י שם, ד״ה ״ממחרת השבת״. ההחלה הרעיונית של ״ממחרת״ על סיום ראש חודש אלול היא רמז של המחבר. החשבון נשען על הלוח הקבוע: 28 ימים מב׳ עד כ״ט באלול ועוד 21 ימים בתשרי.
• 8. רבי שניאור זלמן מלאדי, ליקוטי תורה, פרשת ראה, ד״ה ״אני לדודי ודודי לי״, לב, ב — משל המלך בשדה.
• 9. רש״י, ויקרא כג, לו; מדרש תנחומא, פינחס, סימנים טו–טז — ההקבלה בין העצרת שלאחר פסח לעצרת שלאחר סוכות ומשל הסעודה המיוחדת. הדיבור המוצע בפי הבורא בגוף המאמר הוא משל של המחבר, ואינו ציטוט.
• 10. הרבי מליובאוויטש, מאמר ״ביום השמיני עצרת״ תש״מ, קונטרס שמע״צ ושמח״ת תשמ״ז, סעיפים א–ג, יא — הלוחות השניים, התשובה וקליטת ענייני החג. למקור.
• 11. מגן אברהם, אורח חיים, סימן תצד, בתחילת הסימן — מנהג הלימוד בליל שבועות. ראו גם תניא, ליקוטי אמרים, פרק ה, על ההתקשרות בחכמת התורה באמצעות הבנתה.
• 12. הרבי מליובאוויטש, שיחת ליל שמחת תורה קודם הקפות תשכ״ח, סעיף ב, בלתי מוגה — השמחה והריקוד עם ספר התורה והקשר שמעבר להבדלים בהשגה. למקור.
• 13. הרבי מליובאוויטש, שיחת ליל שמחת תורה קודם הקפות תשי״ט, סעיף יד, בלתי מוגה — אהבת הקדוש ברוך הוא לישראל המעוררת אהבה ושמחה מצדם. למקור.
• 14. תניא, ליקוטי אמרים, פרק לו — תכלית הבריאה כדירה בתחתונים. למקור. סנהדרין צז ע״א דנה בששת אלפי שנות העולם ובאלף שלאחריהם. ההתבוננות באלף השמיני כהמשך לרעיון המאמר היא הצעת המחבר; אין בה קביעה על צורת החיים העתידית או על ביטול הגוף. מניין ב׳ באלול–שמיני עצרת, ראיית סוכות כשבוע השביעי בתהליך הזה, רמז ה״ממחרת״ במעבר מאב לאלול וההמחשה החזותית של הספרה 8 מובאים כהצעות המחבר. המקורות תומכים בתשתית הרעיונית; אין הם מוצגים כמקור מפורש לכל אחת מן ההקבלות הללו.

שאלות שהמאמר עונה עליהן

• מה מבטא המספר שבע ומה מבטא המספר שמונה בתורת החסידות?
• מדוע ברית המילה נחתמת דווקא ביום השמיני ודווקא בגוף?
• כיצד ספירת העומר וחג השבועות מגלים את מבנה ה'שבע ושמיני'?
• מה מלמד היובל על חירות והתחדשות מעבר לסדר הקבוע?
• כיצד מניין ארבעים ותשעה ימים מב׳ באלול מציב את סוכות כשבוע השביעי ואת שמיני עצרת כיום החמישים?
• מה ההבדל בין קבלת התורה בלימוד בשבועות לבין ההתקשרות בשמחה בשמחת תורה?
• כיצד משל המלך בשדה ומשל 'קשה עלי פרידתכם' מבארים את יוזמת הקרבה מלמעלה?
• מה מן השמיני אפשר לקחת אל שבעת ימי החול — בלימוד, במעשה וביחס לאדם אחר?

גוף המאמר

היום השמיני — מעבר לגבולות הטבע

בשבוע יש שבעה ימים. שישה ימים של עשייה, וביום השביעי שבת. ובכל זאת, התורה שבה ומפגישה אותנו עם היום השמיני: בברית המילה, בחנוכת המשכן ובשמיני עצרת. מה משמעותו של יום שמעבר למחזור השבוע? ומדוע זקוק האדם לשמיני, אם כבר בשביעי הוא יכול לשבות, להתקדש ולהתקרב לבוראו?

בתורת החסידות המספר שבע מבטא את סדר הבריאה, ואילו השמונה מסמל מדרגה שלמעלה מן הסדר הזה. אין הכוונה שכל תופעה בטבע כפופה למחזור של שבע, אלא שהשבע משמש מבנה רוחני של שלמות העולם הנברא. גם קדושת השבת נמצאת במבנה הזה: היא משלימה את השבוע ומעניקה לו את משמעותו.[1]

ההבחנה אינה בין יום שיש בו מתנה אלוקית ליום שאין בו מתנה. גם השבת היא מתנה, וגם בה יש התעלות שמעבר לכוחות האדם. במבנה שבו אנו מתבוננים כאן, השביעי מבטא את קדושת המחזור והשלמתו; השמיני מבטא קשר שהמחזור עצמו אינו יכול להכיל במלואו. השבת מגלה את עומקו של העולם שנברא, והשמיני מרמז על האפשרות לפגוש בתוך העולם את מי שאינו מוגבל בגבולותיו.

כאן מתעוררת השאלה העיקרית: למה קיים השמיני? אפשר להציע שהוא מבטא את רצונו של הקדוש ברוך הוא בקשר שאינו נמדד רק לפי יכולתו של האדם להגיע אליו. האדם לומד, מתקן את מידותיו ומתקרב ככל כוחו; אולם כוחותיו סופיים. אם הקשר היה תלוי רק בהם, גם גבולו היה נקבע על ידם. השמיני מבטא את האפשרות שהבורא יעניק לאדם קרבה שמעבר למידת השגתו.

העבודה האנושית מכינה את האדם לקבל. היא נותנת לו לב קשוב, רצון וכלים, אך המתנה אינה נעשית תוצאה הכרחית של מאמציו. אפשר להכין מקום למפגש עם אדם אהוב; את עצם בואו ואת אהבתו אין מייצרים בכוח ההכנה. כך, על דרך המשל, אנו מכינים את עצמנו למפגש, אך עצם הקרבה ניתנת מתוך רצונו של האחר.[2]

ברית המילה נותנת לרעיון הזה ביטוי בחיי האדם. ביום השמיני נחתמת הברית בגופו של התינוק, עוד לפני שהוא מסוגל להבין אותה או לבחור בה מדעתו. כאן ההכנה אינה עבודה נפשית של התינוק; עצם המעבר דרך שבעת הימים קדם לברית. הקשר שניתן לו עמוק מן ההבנה שעתידה להתפתח בו. והברית נחתמת דווקא בגוף: מה שמעבר לטבע יכול לשכון בתוך החיים הגשמיים.[3]

אותו מבנה מופיע בהיקף רחב יותר בספירת העומר. מן היום שלאחר יום טוב הראשון של פסח, ט״ז בניסן, אנו סופרים שבעה שבועות, ארבעים ותשעה ימים. במבט החסידי אלו ימים של בירור ותיקון המידות. לאחריהם מגיע חג השבועות, היום החמישים, שאותו איננו מונים בפועל בספירת העומר. עבודת הספירה מכינה אותנו למתן תורה, אך התורה ניתנת מאת הקדוש ברוך הוא.[4]

החמישים והשמונה נפגשים כאן באותו מבנה: שבע פעמים שבע משלימות את המחזור, והיום הבא פותח את השבוע השמיני. אין זה יום שמיני במניין ימי השבוע, אלא יום החורג ממסגרת שבעת השבועות שקדמו לו.

הקשר בין שבועות לשמיני עצרת מפורש כבר בדברי הרמב״ן. בביאורו למועדים הוא מקביל את שבועות, הבא לאחר שבעה שבועות, לשמיני עצרת שלאחר סוכות, ורואה בו מעין עצרת של פסח. כך החיבור בין שני המועדים נשען על יסוד קדום, שעל גביו נוכל להציע התבוננות נוספת.[5]

גם היובל בנוי משבע שבתות שנים ולאחריהן שנת החמישים. בשנה הזאת משתחררים העבדים העבריים ונחלות חוזרות לבעליהן על פי דיני התורה. סדרי החיים שהתקבעו נפתחים לאפשרות של חירות ושיבה. אין כאן ביטול של כל חיוב או חוב, אלא ביטוי לכך שגם בתוך סדרי החברה והקניין יש מקום להתחדשות שהתורה מצווה עליה.[6]

מן המבנה המפורש של שבעה שבועות ושנת החמישים אפשר לפנות אל רמז נוסף בלוח השנה: אם מונים מב׳ באלול, היום שלאחר סיום ראש חודש אלול, שמיני עצרת חל ביום החמישים.

אינני מציע כאן ספירה מעשית ואין כאן שינוי במנהגי אלול, וגם אין קביעה שעבודת החודש מתחילה רק בב׳ באלול. ערכה של ההתאמה הוא באפשרות שהיא פותחת לקרוא את התקופה כמהלך אחד.

ראש חודש אלול כולל בלוח הקבוע שני ימים: ל׳ באב וא׳ באלול. אלול בן עשרים ותשעה ימים. מב׳ באלול עד כ״ט בו יש עשרים ושמונה ימים, ומא׳ בתשרי עד כ״א בו עוד עשרים ואחד. יחד מתקבלים ארבעים ותשעה ימים, ולמחרת, כ״ב בתשרי, שמיני עצרת. כאשר פורסים את המניין לשבועות שלמים, מתגלה המבנה הבא:

|השבוע |התאריכים | |------------|------------------------------| |הראשון |ב׳–ח׳ באלול | |השני |ט׳–ט״ו באלול | |השלישי |ט״ז–כ״ב באלול | |הרביעי |כ״ג–כ״ט באלול | |החמישי |א׳–ז׳ בתשרי | |השישי |ח׳–י״ד בתשרי | |השביעי |ט״ו–כ״א בתשרי — שבעת ימי סוכות| |היום החמישים|כ״ב בתשרי — שמיני עצרת |

כוחה של הטבלה הוא בכך שסוכות ממלא בדיוק את השבוע השביעי. ששת השבועות שקדמו לו עוברים דרך אלול, ראש השנה, יום הכיפורים וההכנות לחג; בשביעי האדם נכנס לסוכה, אל מצוות החג ושמחתו. על דרך הרמז, אפשר לראות בסוכות כעין שבת של התהליך: העבודה מתכנסת לשבוע של קדושה וקרבה, ואחריו מגיע השמיני.

אין פירוש הדבר שבששת השבועות הראשונים יש רק מאמץ ובסוכות אין עוד עבודה. ההתבוננות מציעה כיוון לתקופה כולה: מן החשבון והתשובה אל שמחת השהייה לפני ה׳, וממנה אל ההתייחדות של שמיני עצרת.

מדוע להתחיל דווקא למחרת ראש חודש? בספירת העומר התורה אומרת ״ממחרת השבת״, ופירושו כאן למחרת יום טוב הראשון של פסח. אפשר להציע במניין אלול הד רעיוני למילה ״ממחרת״: שני ימי ראש חודש הם שער המחבר בין אב לאלול, ולאחר השער נפרשת הדרך.[7]

אב נושא עמו את זיכרון החורבן והכאב, וגם את תחילתה של הנחמה. מתוך התקופה הזאת נכנסים לימי התשובה וההתחדשות. בדומה ליציאת מצרים, שפותחת דרך הנמשכת בספירת העומר, אפשר להתבונן גם במעבר מאב לאלול כפתיחה המחכה להמשך מצד האדם. זהו רמז מוצע, ולא טענה שהמילה ״ממחרת״ נאמרה בתורה על אלול. השאלה שהוא מעורר היא פשוטה: לאחר שנפתח הפתח, מה נעשה למחרת?

במשל החסידי על חודש אלול, המלך יוצא לשדה ומאפשר לכל אדם לגשת אליו. כבר כאן יש יוזמה אלוקית: המלך מתקרב, והאדם מוזמן לצאת לקראתו. לכן אי אפשר לומר שבימי ההכנה האדם פועל לבדו. הקרבה מלווה אותו מראשית הדרך; עבודתו היא להיענות לה.[8]

מתוך כך אפשר להבין את השמיני כשיא אחר של הקשר. לאחר שהאדם ביקש, שב ותיקן, הוא מוזמן לשהות בקרבת הבורא גם מעבר למה שבכוחו להשיג. משל המלך המבקש מבניו להישאר עמו יום נוסף מבטא זאת: ״קשה עלי פרידתכם״. עצם היותם עמו יקר בעיניו.[9]

אין הכוונה שבשמיני עצרת חדלים להתפלל או לבקש — הרי בו נאמרת תפילת הגשם — אלא שמרכז ההתבוננות שלנו עובר מן הבקשה לדבר מסוים אל הרצון בקשר עצמו. בלשון משל שאנו מציעים: עשיתם, ניסיתם ותיקנתם; עכשיו אני מבקש שתהיו עמי. אני הוא המבקש את קרבתכם.

בחסידות מתבאר גם ששמיני עצרת הוא זמן שבו ענייני התקופה נקלטים בפנימיות. בלשון פשוטה, היראה, התשובה והשמחה אינן נשארות חוויות חולפות של חג; הן נעשות חלק מחייו של האדם. על הרקע הזה מקבלת השמחה בתורה את מקומה.[10]

שבועות ושמחת תורה מציבים את התורה במרכז הקשר, מתוך שני מהלכים שונים. שבועות הוא חג מתן תורה; שמחת תורה קשורה בביאור החסידי גם למעלת הלוחות השניים שניתנו ביום הכיפורים, לאחר השבר והתשובה. יש מפגש של התחלה, ויש קשר המתחדש לאחר שהאדם התרחק ושב. השיבה אינה רק חזרה למקום שהיה, אלא אפשרות להיקשרות עמוקה יותר.[10]

בשני המהלכים התורה ניתנת לנו, ובשניהם מתעוררת השאלה כיצד אנו נענים לנתינה הזאת. כאן נפגשות שתי תנועות משלימות: הרצון להבין והרצון לבטא את שייכותנו. מתוך כך אנו מציעים את ההקבלה: בשבועות אנו פותחים את התורה כדי ללמוד בה; בשמחת תורה אנו פותחים את המעגל כדי שכל אדם יוכל לשמוח עמה.

בליל שבועות, הנכנס ליום החמישים, נוהגים להקדיש את הלילה ללימוד. אנו מבטאים בכך את הרצון לקבל את התורה גם במחשבתנו: לעיין, לשאול, להבין ולהכיר את החכמה שניתנה לנו. הקדוש ברוך הוא נותן את תורתו, ואנחנו מבקשים להתקשר אליו באמצעות לימודה.[11]

בשמחת תורה ההתקשרות מקבלת ביטוי בריקוד. אנו אוחזים בספר התורה כשהוא כרוך במעילו, וגם מי שאינו יודע ללמוד בעומק יכול להצטרף. השמחה אינה דורשת ממנו להוכיח את ידיעותיו כדי למצוא את מקומו. התורה שייכת גם לו, והוא שייך אליה. ההקפות מבטאות שייכות משותפת שמעבר להבדלים בהשגה.[12]

הלימוד והשמחה משלימים זה את זה. הלימוד מעמיק את ההיכרות; השמחה מבטאת את עצם ההתקשרות ומזמינה כל אדם להיכנס לתוכה. בשבועות אנו מתחברים לחכמתו של הקדוש ברוך הוא, ובשמחת תורה אנו מבטאים את הקשר גם ברגלינו: הגוף כולו משתתף בשמחה. בלשון המשל של המאמר, אנחנו רוקדים עמו.

בארץ ישראל שמיני עצרת ושמחת תורה נחוגים באותו יום, ולכן שתי המשמעויות נפגשות גם ביום החמישים של המניין המוצע. בחוץ לארץ שמחת תורה נחוגה בכ״ג בתשרי; שם ההתאמה המספרית חלה על שמיני עצרת עצמו, והשמחה בתורה נמשכת במועד שלמחרתו.

לימוד תורה ושמחת החג הם מצוות, ואילו צורות הביטוי המסוימות של לימוד הלילה וההקפות הן מנהגים. בתוך המסגרת הזאת מתגלה גם הרצון הפנימי שלנו: להאריך בלימוד, להשתתף בשמחה ולצרף אליה עוד אדם. האהבה שניתנת מלמעלה מעוררת אהבה מצד האדם. המתנה מולידה עשייה מחודשת.[13]

זהו השמיני שאנו מבקשים לגלות: קשר שמרחיב את גבולות היכולת בלי לבטל את ערכה של העבודה. את הרעיון אפשר להמחיש גם בדמיון החזותי שבין הספרה 8 המונחת על צדה לבין סמל האינסוף — כאסוציאציה בת זמננו בלבד, ולא כמקור תורני למשמעות המספר.

מכאן חוזרת