היחיד מול הכלל

ניתוח פרשני של המעבר מלשון רבים בפרשת בהר-בחוקותי ללשון יחיד בכי תבוא, והשלכתו על יחסי הכלל והפרט ומכתב הסטטוס-קוו במדינת ישראל.

עיון בשינויי הלשון בין פרשת בהר-בחוקותי לכי תבוא והשלכתם על המדינה והפרט

השאלה שהמאמר עוסק בה

מדוע התורה עוברת מלשון רבים בפרשת בהר-בחוקותי ללשון יחיד בפרשת כי תבוא, וכיצד הבחנה זו מאירה את היחס בין אחריות הנהגת הכלל במדינת ישראל לבין עבודת ה' הפרטית של היחיד?

החידוש המוצע

המאמר מציע לראות במעבר בין לשון רבים בפרשת בהר-בחוקותי ללשון יחיד בפרשת כי תבוא מודל כפול של אחריות. על פי הצעה זו, פרשת בהר-בחוקותי עוסקת באחריות הציבורית והממלכתית לקביעת צביון המרחב המשותף (כפי שבא לידי ביטוי במכתב הסטטוס-קוו), בעוד פרשת כי תבוא עוסקת בעבודת ה' הפנימית והבחירה החופשית של היחיד.

מקורות יסוד

שאלות שהמאמר עונה עליהן

גוף המאמר

היחיד מול הכלל: בין פרשת בהר־בחוקותי לפרשת כי תבוא

יש רגעים בתורה שבהם שינוי קטן בלשון מגלה עולם שלם של משמעות. מילה אחת, מעבר מלשון רבים ללשון יחיד, יכולה לפתוח בפנינו הבנה עמוקה על היחס שבין האדם הפרטי לבין כלל ישראל; בין האחריות האישית של כל יהודי לפני קונו, לבין האחריות הציבורית של האומה, הנהגתה ומלכותה.

אחד המקומות שבהם הדבר ניכר במיוחד הוא ההשוואה בין פרשת בהר ופרשת בחוקותי מצד אחד, לבין פרשת כי תבוא מצד שני. בשתיהן התורה עוסקת בכניסה לארץ, בשתיהן מופיעות ברכות וקללות, ובשתיהן עומדת השאלה הגדולה: כיצד עם ישראל חי בארצו לפני הקדוש ברוך הוא. אך למרות הדמיון, התורה משנה את הלשון. בפרשת בהר נאמר: “כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ” — לשון רבים. ואילו בפרשת כי תבוא נאמר: “כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ” — לשון יחיד.

השינוי הזה איננו מקרי. הוא מלמד שיש כאן שתי בחינות שונות בעבודת ה׳ בארץ ישראל: בחינת הכלל ובחינת היחיד.

פרשות בהר ובחוקותי נראות במבט ראשון כשתי פרשות נפרדות, אך בעומק הן יוצרות חטיבה אחת. פרשת בהר נפתחת במילים: “וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר”, ופרשת בחוקותי מסתיימת במילים: “אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי”. התורה פותחת בהר סיני וסוגרת בהר סיני, כאילו היא יוצרת מעגל אחד שלם. בכך היא מגלה לנו שכל מה שנאמר באמצע שייך למהלך אחד: מהלך של ברית לאומית, ציבורית, כללית.

לא מדובר כאן רק באדם הפרטי העובד את ה׳ בביתו ובשדהו. מדובר בעם שנכנס לארץ, מקבל על עצמו סדר חיים ציבורי, ומקים מציאות לאומית על פי רצון ה׳. לכן התורה פותחת: “כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ” — אתם, כולכם, כעם. ומיד לאחר מכן באה מצוות השמיטה: “וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה׳”. הארץ עצמה מקבלת קדושה ציבורית. לא רק היחיד שובת, אלא הארץ שובתת. לא רק האדם מתקדש, אלא המרחב הלאומי כולו נכנס תחת הנהגת התורה.

מתוך כך אפשר להבין מדוע גם פרשת בחוקותי מדברת בלשון רבים: “אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ”, “וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם”, “וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ”. הברכות כאן אינן מתארות רק שכר פרטי לאדם מסוים. הן מתארות מצב של אומה שלמה: גשם בארץ, יבול בארץ, שלום בארץ, ביטחון בארץ. זוהי ברכה שמופיעה כאשר כלל ישראל, כגוף אחד, הולך בדרך ה׳.

גם סוף פרשת בחוקותי מחזק את אותה נקודה. התורה עוסקת בערכים, בנדרים, בהקדשות, ובערך האדם לפי גיל ומעמד. במבט פנימי, אין כאן התמקדות באישיות הפרטית של אדם זה או אחר, אלא בהעמדת כל פרט כחלק ממערכת כללית של קדושה. האדם נמדד בתוך מסגרת ציבורית רחבה יותר. הוא שייך לכלל, והכלל עומד לפני ה׳ כיחידה אחת.

לעומת זאת, בפרשת כי תבוא מופיע מהלך אחר. גם שם נאמר “כי תבוא אל הארץ”, וגם שם יש ברכות וקללות, אך הלשון משתנה ללשון יחיד. “כִּי תָבוֹא”, “וְלָקַחְתָּ”, “וְהָלַכְתָּ”, “וְאָמַרְתָּ”. האדם עומד לפני ה׳ כאדם יחיד. הוא מביא ביכורים, הוא אומר וידוי, הוא מספר את סיפור הירידה למצרים והגאולה, והוא מודה על הארץ והטוב אשר נתן לו ה׳.

גם הברכות שם נאמרות בלשון הפונה אל היחיד: “בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה”. כאן אין הדגש רק על המצב הלאומי של הארץ, אלא על האדם בתוך חייו האישיים: עירו, שדהו, פרי בטנו, פרי אדמתו, דרכו, עמלו, יראתו ובחירתו. פרשת כי תבוא מעמידה את האדם מול קונו ושואלת אותו: מה אתה עושה עם חייך? מהי עבודת ה׳ שלך? מהו התוצר הרוחני שיוצא ממך?

נמצא שיש כאן שתי מערכות מקבילות. בפרשת בהר־בחוקותי התורה מדברת אל העם כעם. בפרשת כי תבוא התורה מדברת אל האדם כיחיד. בפרשת בהר־בחוקותי השאלה היא מהו צביון האומה בארץ ישראל. בפרשת כי תבוא השאלה היא מהי עבודת האדם בתוך חייו הפרטיים. בפרשת בהר־בחוקותי האחריות מוטלת על כלל ישראל, ומתוכה על הנהגת הכלל. בפרשת כי תבוא האחריות מוטלת על האדם הפרטי, על ליבו, על מעשיו, על נאמנותו ועל בחירתו.

ומכאן נפתחת נקודה יסודית מאוד כאשר התורה מדברת על הכלל, היא אינה מדברת רק על אוסף של יחידים. כלל ישראל בארץ ישראל הוא מציאות בפני עצמה. יש לו דרך, יש לו משפט, יש לו הנהגה, ויש לו אחריות ציבורית. בתקופת התנ״ך האחריות הזאת התבטאה במלכות. המלך לא היה רק מנהל אזרחי. הוא היה מי שמעמיד את דרך הציבור. כאשר המלך הלך בדרך ה׳, הוא השפיע על כל העם. והתוצר הוא "השכינה בתוך העם" (כברכת "ונתתי משכני בתוככם"). וכאשר המלכות חטאה, הארץ כולה נפגעה.

הדבר הזה חוזר לאורך ההיסטוריה של עם ישראל. חטאי המלכים לא נשארו בתחום האישי שלהם. כשההנהגה נטתה לעבודה זרה, לעוול, לשחיתות או לעזיבת התורה, הדבר גרר אחריו את העם כולו. משום שההנהגה הציבורית קובעת את הדרך שבה האומה הולכת. היחיד יכול להיות צדיק בביתו, אבל אם המרחב הציבורי כולו נבנה נגד הקדושה, קשה לעם כולו להחזיק את הברית בשלמות. לכן ארץ ישראל, מטבעה, דורשת הנהגה לאומית שקובעת את הצביון.

מה אנו למדים מכך לימינו במובן הזה, גם בימינו, עם שיבת עם ישראל לארצו, שאלת הכלל חזרה להיות שאלה ממשית. עוד לפני הכרזת המדינה, כאשר היישוב היהודי עמד בפני ההכרעה ההיסטורית אם יוכל להופיע לפני אומות העולם כעם הראוי למדינה, הבין דוד בן־גוריון שאין די ברוב פוליטי או בכוח מעשי. היה צורך ליצור הסכמה רחבה ככל האפשר בין חלקי האומה.

כאן נולד מה שנקרא לימים “הסטטוס־קוו”. בשנת תש״ז, עוד קודם כ״ט בנובמבר וקודם ה׳ באייר תש״ח, פנתה הנהלת הסוכנות היהודית, בראשות בן־גוריון, אל אגודת ישראל, כדי להסיר את החשש שמדינה יהודית עתידה להיות מדינה שתנתק את עצמה מן התורה ומן הצביון היהודי. לא היה זה עדיין חוק מדינה, וגם לא החלטה של ממשלה קיימת, אלא התחייבות ציבורית־לאומית: לנסות לבנות את המדינה העתידה כך שתוכל להכיל בתוכה את חלקי ישראל ולא לקרוע אותם זה מזה.

עומק העניין הוא שלא דובר שם על כפיית יראת שמים על היחיד. בן־גוריון עצמו הדגיש שאין הכוונה להקים מדינה תיאוקרטית, ושצריך להבטיח חופש מצפון ושוויון זכויות לכל האזרחים. אך יחד עם זאת, נקבעו כמה יסודות שבהם המדינה היהודית העתידה תישא אחריות על המרחב הציבורי: שבת כיום המנוחה הרשמי, כשרות במטבחים ממלכתיים המיועדים ליהודים, שמירה על ענייני אישות באופן שימנע “חלוקת בית ישראל לשניים”, ואוטונומיה לחינוך הדתי.

הנקודה הזאת חשובה מאוד להבנת היחס בין הכלל לבין היחיד. המדינה אינה יכולה לחייב אדם להיות ירא שמים. היא אינה יכולה להכניס אהבת ה׳ בליבו של אדם, ואינה יכולה להחליף את עבודת היחיד מול קונו. זהו התחום של פרשת כי תבוא — “כי תבוא” בלשון יחיד. שם האדם עומד לבדו לפני ה׳, עם בחירתו, ליבו ומעשיו.

אבל המדינה כן נושאת באחריות על הדרך הציבורית. היא קובעת האם המרחב המשותף של עם ישראל בארצו יהיה מרחב שמאפשר ליהודי לחיות כיהודי, או מרחב שבו כל יסוד של קדושה נדחק אל התחום הפרטי בלבד. לכן שאלות כמו שבת, כשרות, נישואין וחינוך אינן רק שאלות דתיות פרטיות. הן שאלות של כלל ישראל. הן נוגעות לשאלה האם יש לעם ישראל בארץ ישראל צורה ציבורית אחת, או שכל חלק בעם הולך ונעשה אומה בפני עצמה.

במיוחד בולט במכתב עניין האישות: הרצון “למנוע חלילה חלוקת בית ישראל לשניים”. זו אינה רק לשון של פשרה פוליטית. זו לשון שמגלה פחד עמוק מפירוק האומה מבפנים. אם יהיו בישראל מערכות חיים נפרדות לגמרי, עד שחלק אחד של העם לא יוכל להתחבר עם חלק אחר, הרי שהפגיעה אינה רק בדת אלא בעצם אחדות ישראל.

לכן הסטטוס־קוו, בשורשו, אינו רק הסכם בין דתיים לחילונים. הוא ניסיון להעמיד מעטפת ציבורית משותפת לעם אחד. מצד אחד — לא לכפות את עבודת ה׳ על היחיד. מצד שני — לא לוותר על כך שהמדינה היהודית, כמרחב של כלל ישראל, תישא בתוכה צורה יהודית בסיסית. זהו בדיוק המתח שבין “כי תבואו” לבין “כי תבוא”: הכלל זקוק לדרך ציבורית, והיחיד זקוק לעבודת ה׳ פנימית ובחירית.

אם כן, הפגיעה ביסודות הללו אינה רק ויכוח פוליטי. כאשר דנים למשל בחמץ בבתי חולים בפסח, או בתחבורה ציבורית בשבת, או בכשרות במוסדות ציבור, אין מדובר רק בשירות כזה או אחר. מדובר בשאלה עמוקה יותר: האם המדינה רואה את עצמה כנושאת אחריות לכלל ומאפשרת בכך ליחיד לנהל את קדושתו הפנימית ללא פגיעה מכוונת, או שהיא מסירה מעליה את האחריות הזאת ומשאירה כל אדם לעצמו.

אם כל דבר הופך להיות עניין פרטי בלבד, הרי שהכלל מתפרק. התורה מלמדת שלא כך בנויה ארץ ישראל. יש מקום לאחריות היחיד, ויש מקום לאחריות הממשל המנחיל לכלל. היחיד אחראי על ביתו, על ליבו, על אמונתו, על מעשיו ועל עבודת ה׳ שלו, לא מתוך כפיה אם מתוך רצון עצמי. אבל הכלל, דרך הנהגתו וממשלו, אחראי על הצורה הציבורית שבה עם ישראל עומד בארצו לפני ה׳, ומאפשר ליחיד את המרחב לכך. ובדרך החסידות, אדמו״ר הזקן מנסח את הדבר בלשון מדויקת: הקב״ה ״מייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל, ועליו בפרט״. כלומר, מלכות ה׳ חלה על כלל ישראל כאומה, אך באותה שעה היא פונה אל כל אדם מישראל בפרט. לכן אין סתירה בין אחריות הכלל לבין עבודת היחיד; אדרבה, הכלל הוא המעטפת שבה היחיד יכול לגלות את עבודתו, והיחיד הוא המקום שבו קדושת הכלל נעשית חיה ופנימית . כאשר הממשל נושא באחריות על המעטפת הכללית, הוא מעניק ליחיד את המתנה הגדולה ביותר: את היכולת להיות יהודי שלם בארצו.

mereshit.com אמסלם יעקב כותב הספר ברוש תדהר ותאשור

נספח מקורות

פתיחת פרשת בהר — לשון רבים / כלל ישראל “וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר… כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ…” ויקרא כ״ה, א–ב.

טוען...