היצר והאדם

מדוע נברא באדם יצר הרע, ומה עושים ברגע הניסיון? מסע מן הזוהר והאר״י אל התניא: אתכפיא, עצירה באמצע, תשובה, שמחה והוספת טוב במעשה.

מן הזוהר והאר״י אל החסידות ודרך העבודה

השאלה שהמאמר עוסק בה

אם הקב״ה ברא את האדם כדי שיעבוד אותו וידבק בו, מדוע נברא בתוכו כוח המושך אותו להתרחק — ומה יעשה האדם כאשר הוא פוגש אותו?

החידוש המוצע

המאמר מציג את היצר לא ככוח עצמאי שיש רק למחוק, אלא כזירת הבחירה שבה האדם לומד להבחין בין מה שצריך לדחות, מה שניתן לקדש ואיזה כוח אפשר להפנות לטוב. מן הזוהר, דרך בירור הניצוצות בקבלת האר״י ועד עבודת הבינוני בתניא, נבנית דרך מעשית: למלא את המחשבה לפני הניסיון, לא להתחיל ״לתור״ אחר הדחף, לעצור גם באמצע, לשוב בלי לשקוע בעצבות ולתת לתשובה גוף במעשה חיובי.

מקורות יסוד

• בראשית רבה ט, ז — ״והנה טוב מאד — זה יצר רע״; אלמלא יצר הרע לא היה אדם בונה בית, נושא אישה, מוליד ונושא ונותן.
• משנה ברכות ט, ה; ברכות נד ע״א — ״בכל לבבך — בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע״.
• זוהר חלק ב, פרשת תרומה, קסג ע״א — משל המלך, בנו והאישה המפתה; ״ודאי רעותיה דמאריה עביד״.
• תניא, ליקוטי אמרים, פרק ט׳ — ״לטובת האדם שיתגבר עליה וינצחנה, כמשל הזונה שבזוהר הקדוש״.
• עץ חיים, שער נ׳, פרק ג׳; תניא פרקים ו׳–ז׳ — קליפת נוגה, תערובת טוב ורע והעלאת הכוחות לקדושה.
• תניא, פרק ט׳ — הגוף כ״עיר קטנה״ ומלחמת שתי הנפשות.
• תניא, פרקים י״ב–י״ד — עבודת הבינוני ושליטת האדם במחשבה, בדיבור ובמעשה.
• תניא, פרק כ״ז — ״כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו לאכפיא לסטרא אחרא תמיד״; אתכפיא ואתהפכא.
• קידושין ל ע״ב — ״בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין״; ״אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש״.
• במדבר טו, לט — ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״.
• תניא, פרק כ״ח — ״המתאבק עם מנוול מתנוול גם כן״ והדרך להסיח את הדעת מן המחשבה הזרה.
• סוטה ג ע״א; תניא פרק כ״ד — ״אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות״.
• תניא, פרק כ״ה — ״שבכל עת ובכל שעה בידו של אדם וברשותו הוא להעביר רוח שטות והשכחה מקרבו״.
• סוכה נב ע״ב; שמואל ב יב, ד — ״הלך״, ״אורח״, ״איש״ — תיאור התבססות היצר.
• סוכה נב ע״ב — ״אבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו שבע, משביעו רעב״.
• משנה אבות ד, ב — ״מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה״.
• תניא, פרקים כ״ו–ל״א, ובייחוד פרקים כ״ו ול״א — הצורך בשמחה כדי לנצח במלחמת היצר; משל המתאבקים; ההבדל בין עצבות לבין מרירות ולב נשבר; הסכנה שבעצבות בענייני שמים כאשר היא משמשת את היצר.
• דברים כח, מז–מח — ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל״. הפסוק מובא בתניא פרק כ״ו במסגרת הדיון על השמחה בעבודת ה׳.
• תניא, אגרת התשובה, פרקים ד׳ ואילך — ״תשוב ה׳״; תשובה תתאה ותשובה עילאה.
• תניא, אגרת התשובה, פרקים א׳–ב׳ — עזיבת החטא כעיקר התשובה; ההבחנה בין מחילה לבין שלמות הכפרה והריצוי; ״מרוצה וחביב לפניו יתברך כקודם החטא״ ומשל הדורון.
• תניא, אגרת התשובה, פרק ג׳ — תיקוני התעניות, חולשת הגוף, ״וחטאך בצדקה פרוק״ וריבוי הצדקה במקום תעניות המזיקות לעבודת ה׳.
• מכתב הרבי, ט״ו באייר תשכ״ד — 27 באפריל 1964 — הימנעות מקבלת תעניות נוספות מעבר לצומות הקבועים והפניית ההחלטה לתוספת בעבודת ה׳ מתוך שמחה ולהשפעה חיובית על הסביבה.
• תהילים נא, יט; תניא פרק ל״א — ״לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה״ וההבחנה בין לב נשבר ומרירות חיה לבין עצבות משתקת.
• ברוש תדהר ותאשור — תכלית בריאת היצר, מעלת עבודת היהודי מתוך יגיעה, הירידה לצורך עלייה, תשובה תתאה ותשובה עילאה.

שאלות שהמאמר עונה עליהן

• מדוע נברא באדם יצר הרע אם תכליתו לעבוד את הקב״ה?
• מה פירוש דרשת חז״ל ״והנה טוב מאוד — זה יצר הרע״?
• כיצד מסביר משל הזוהר שהיצר ממלא את שליחות המלך?
• מה ההבדל בין דחיית הרע, בירור כוח מותר ואתכפיא?
• מתי מחשבה חולפת נעשית ל״תיור״ שהאדם ממשיך אחריו?
• האם אפשר לעצור גם לאחר שהמעשה האסור כבר התחיל?
• כיצד מונעים מנפילה להפוך לייאוש ולעצבות משתקת?
• כיצד נותנים לתשובה ביטוי מעשי בלי להמציא חיוב הלכתי חדש?

גוף המאמר

האדם מבקש לעבוד את הקב״ה, להתקרב אליו ולחיות על פי רצונו. ואף על פי כן, דווקא בתוכו פועל כוח המושך לעיתים לכיוון אחר: תאווה, כעס, קנאה, גאווה, עצלות, משיכה לדבר האסור או שימוש בלתי נכון בדבר המותר.

ומכאן עולה שאלה יסודית: אם הקב״ה ברא את האדם כדי שיעבוד אותו וידבק בו, מדוע נברא בתוכו כוח המושך אותו להתרחק?

אפשר לתאר את היצר כאויב ולהסתפק בכך. אבל מדברי חז״ל, הזוהר, האר״י ותורת החסידות עולה תמונה עמוקה יותר. הרע אינו נעשה טוב, והעבירה אינה נעשית רצויה; אולם עצם מציאותו של המאבק היא חלק מעבודת האדם.

ולכן השאלה המרכזית איננה רק מהו היצר, אלא בעיקר: מה יעשה האדם כאשר הוא פוגש אותו?

״והנה טוב מאוד״ — מה טוב ביצר הרע?

לאחר בריאת העולם נאמר: ״וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד״. חז״ל דורשים: ״והנה טוב מאד — זה יצר הרע״, ושואלים: וכי יצר הרע טוב מאוד?

תשובתם אינה שהעבירה טובה. אלא שללא אותו כוח של תשוקה ודחף, האדם לא היה בונה בית, נושא אישה, מוליד ילדים ונושא ונותן. כלומר, עצם כוח הרצון אינו בהכרח הבעיה; השאלה היא לאן הוא מופנה.

גם את הפסוק ״ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך״ דרשו חז״ל: ״בשני יצריך — ביצר טוב וביצר הרע״. כבר כאן נפתח פתח להבנה אחרת: עבודת האדם אינה בהכרח מחיקת כל דחף ותשוקה, אלא הכנסת כוחותיו תחת כיוון נכון.

הזוהר — המתנגד שמבצע את שליחות המלך

הזוהר מביא משל עמוק. מלך המבקש לבחון את בנו שולח אישה לפתותו. עליה לבצע את תפקידה באמת; אחרת אין כאן ניסיון. אבל רצונו של המלך הוא שהבן יעמוד בניסיון, ואף אותה שליחה, בעומק שליחותה, רוצה שהבן יתגבר.

הזוהר אומר עליה: ״ודאי רעותיה דמאריה עביד״ — ודאי את רצון אדונה היא עושה. אדמו״ר הזקן מביא את המשל בתניא ומסביר שהנפש הבהמית פועלת בכיוון הפוך מן הנפש האלוקית, אך בעומק הדברים הדבר הוא: ״לטובת האדם שיתגבר עליה וינצחנה, כמשל הזונה שבזוהר הקדוש״.

אין כאן שני מלכים. היצר אינו כוח עצמאי העומד חס ושלום כנגד הקב״ה. הוא עצמו נברא על ידו ומתקיים מכוחו. הוא מושך באמת לכיוון שאסור ללכת בו; אבל עצם האפשרות להתגבר עליו מאפשרת בחירה, יגיעה ועבודה.

רעיון זה נמצא גם ב״ברוש תדהר ותאשור״: היצר, אף שהוא ״מלך זקן וכסיל״ המסית ומפתה את האדם, נברא כדי לגלות את מעלתו של היהודי. כאשר האדם אינו שומע לו, עבודתו נעשית מתוך יגיעה ולא בדרך של קבלה ללא מאמץ.

היצר מבקש להוריד — אבל עצם ההתמודדות עמו יכולה להיות סיבת העלייה.

האר״י — מן המאבק אל הבירור

בקבלת האר״י מתרחבת התמונה. העולם אינו מתואר רק כמלחמה פשוטה בין טוב לרע, אלא כמערכת של קדושה, קליפות, ניצוצות ובירורים.

קליפת נוגה — מדרגה שבה טוב ורע מעורבים זה בזה — כוללת כוחות שיכולים לעלות לקדושה ויכולים לרדת לצד האחר, בהתאם לאופן שבו האדם משתמש בהם. התניא עצמו מבסס את ביאורו בעניין זה על קבלת האר״י.

מכאן שהשאלה אינה תמיד רק איך מבטלים את הרצון. לעיתים צריך לשאול: מה צריך לדחות לחלוטין? מה מותר וצריך לקדש? איזה כוח ניתן להעלות? ואיזה שימוש בכוח עצמו צריך להשתנות?

אפשר לתמצת את התפתחות הדברים כך:

הזוהר מציג את הדרמה. האר״י ממפה את המנגנון. החסידות מכניסה את המערכת אל תוך עבודת האדם.

התניא — העולמות נכנסים אל הנפש

בתניא הגוף נעשה ״עיר קטנה״, ושתי הנפשות מבקשות להנהיג את מחשבתו, דיבורו ומעשיו של האדם.

אבל כאן מופיע דבר מכריע. אדמו״ר הזקן אינו אומר לאדם: כדי לעבוד את ה׳ עליך להפסיק להרגיש משיכה. מידת הבינוני היא ״מידת כל אדם״. ייתכן שהלב עדיין חומד ומתאווה, ובכל זאת האדם יכול לשלוט במחשבה, בדיבור ובמעשה.

זה משנה את מטרת המאבק. המאמר אינו מבטיח: לא תרצה. הוא מבקש ללמד: מה לעשות כאשר אתה רוצה.

״אולי לכך נברא״

אדם נאבק לעיתים שוב ושוב באותו מקום ושואל: אם אותה מחשבה עדיין חוזרת, אולי לא התקדמתי?

התניא אומר דבר כמעט הפוך: ״כי אולי לכך נברא, וזאת עבודתו לאכפיא לסטרא אחרא תמיד״.

יש עבודת אתהפכא — מצב שבו הרע עצמו נהפך לטוב. ויש עבודת אתכפיא — הכנעת הדחף: המשיכה עדיין קיימת, אבל האדם אינו נותן לה לשלוט בו.

גם מאבק שחוזר אינו בהכרח עדות לכישלון. לעיתים הניצחון הוא עצם הבחירה החוזרת. האדם יכול לעבוד את הקב״ה שנים כאשר בלבו עדיין קיימת מלחמה. עבודתו אינה נמדדת רק בשאלה אם היצר נעלם, אלא בשאלה מי קובע את המעשה.

העבודה מתחילה לפני הניסיון

אין סיבה לחכות לרגע שבו היצר כבר עומד בשער. חז״ל אומרים: ״בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין״, וכן: ״אם פגע בך מנוול זה — משכהו לבית המדרש״.

התורה אינה רק מסבירה לאדם מהו היצר. היא מן הכלים שניתנו לו להתמודד איתו. תפילה, תורה, חת״ת ומילוי המחשבה בקדושה אינם מבטלים את הבחירה, אבל הם משפיעים על העולם הפנימי שבתוכו הבחירה תתרחש.

האדם שמתעורר בבוקר וממלא את מחשבתו בתורה אינו רק צובר ידע; הוא נותן לנפש האלוקית מקום.

אל תחכה שהיצר ימלא את הכלי — מלא אותו קודם.

״ולא תתורו״ — מחשבה אינה עדיין מסע

בסוף קריאת שמע אנו אומרים: ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם״.

לתור פירושו לחפש, לסייר ולחקור — כמו המרגלים שנשלחו ״לתור את הארץ״. מכאן עולה חידוד מעשי: מחשבה יכולה להופיע, מראה יכול להיכנס לעין, תאווה יכולה להתעורר — אבל הופעת המחשבה עדיין אינה בהכרח ה״תיור״.

התיור מתחיל כאשר האדם מתחיל ללכת אחריה: לחזור אליה, לבדוק אותה, לפתח אותה, לדמיין אותה, להצדיק אותה ולתת לה עוד מקום.

לדוגמה: אדם רואה דבר שמושך אותו. עצם הראייה עדיין אינה מחייבת את ההמשך. אבל כשהוא חוזר להביט, מחפש עוד, פותח דבר נוסף או מתחיל לפתח אותו בדמיונו — שם כבר מתחיל ה״תיור״. הנקודה המעשית היא לזהות את הרגע שבו מה שהופיע לפני האדם מתחיל להפוך למסע שהוא עצמו ממשיך בו.

אדמו״ר הזקן מזהיר בפרק כ״ח שלא להיכנס לוויכוח ממושך עם מחשבה זרה: ״כי המתאבק עם מנוול מתנוול גם כן״. במקום להישאר בתוך הזירה שלה, יש להסיר אותה מן הדעת ולהפנות את המחשבה לכיוון אחר.

אל תחקור — תסיט. אל תתווכח — תתרחק. אל תתור — בחר לאן ללכת.

אפשר אפילו לומר לעצמך את הפסוק ״ולא תתורו״ — לא כקמיע, אלא כהחלטה: אני לא ממשיך במסלול הזה. ומיד להכניס דבר אחר: פסוק, תורה, פעולה או שינוי מקום.

״תורה״ — שינוי יעד החיפוש

תורה — תור־ה׳.

לא רק: אל תתור. אלא: תור אחר ה׳.

האדם מחפש מטבעו. הוא רוצה לדעת, לראות, לחוות ולהרגיש. העבודה אינה תמיד לבטל את כוח החיפוש, אלא להפנות אותו.

״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״ אינו סוף תנועת החיפוש. הוא יכול להיות שינוי יעד התנועה. במקום לתור אחרי הדבר שמרחיק — לתור אחר הקב״ה בעולם: בתורה, במצווה, בזולת ובבריאה.

כך התורה אינה רק תרופה ליצר. היא נותנת יעד אחר לכוח החיפוש עצמו.

רוח שטות — אני יודע ובכל זאת עושה

חז״ל אומרים: ״אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות״.

אין פירוש הדבר שהאדם מאבד את שכלו. אדם יכול להיות חכם מאוד ובאותו זמן להצדיק לעצמו פעולה שהוא יודע שאינה נכונה.

רוח השטות יכולה לומר: רק פעם אחת. כבר התחלתי. ממילא כבר נכשלתי. אני חייב את זה. אחר כך אתקן.

התאווה עצמה יכולה להיות אמיתית. הגוף אכן רוצה, הכעס אכן מורגש והמשיכה יכולה להיות חזקה. רוח השטות אינה בהכרח יוצרת את הרצון; היא עלולה להפוך את ״אני רוצה״ ל־״לכן אני חייב לעשות״.

כך גם בכעס. אדם שומע משפט שפוגע בו. הכעס שהתעורר הוא מציאות אמיתית, אבל עדיין נשארת השאלה מה יעשה איתו. הוא יכול לחזור שוב ושוב על הדברים במחשבתו, לבנות את הטענה, להוסיף לה פרשנות ולהכין את התגובה — וכך להזין את הכעס. והוא יכול לזהות שהכעס כבר הופיע, אך לא להמשיך לתת לו חומר.

״בכל עת ובכל שעה״

כאן מעניק אדמו״ר הזקן כלי עצום. בפרק כ״ה נאמר: ״שבכל עת ובכל שעה בידו של אדם וברשותו הוא להעביר רוח שטות והשכחה מקרבו״.

האדם יכול לעורר מחדש את אהבתו המסותרת לה׳ ואת הידיעה שבעומק נפשו אינו רוצה להיפרד ממנו. כלומר, גם כאשר רוח השטות כבר פועלת — היא עדיין אינה כל האדם. משהו בו נשאר ער.

לכן ברגע הניסיון אפשר להחזיר זיכרון אחד: מי אני? למי אני שייך? מה אני באמת רוצה?

לפעמים אין צורך בניתוח ארוך. צריך להעיר נקודה שכבר קיימת.

גם באמצע אפשר לעצור

אחת מתחבולות היצר היא: כבר התחלת — אז תמשיך.

כבר כעסת, כבר אכלת, כבר פתחת, כבר אמרת, כבר נפלת. אבל אם ״בכל עת ובכל שעה״ קיימת אפשרות להתעורר, גם הרגע הבא אינו מוכרח להיות המשך של הרגע הקודם.

אפשר לעצור אפילו באמצע. לקום, לזוז, לסגור, להניח, לצאת מן החדר, להתרחק מן המסך, לשנות מקום, לפתוח ספר או לומר פסוק.

לדוגמה: אדם כבר התחיל פעולה שהוא יודע שאינה נכונה. היצר אומר לו: עכשיו כבר אין משמעות לעצירה. דווקא כאן נדרשת הבחירה הפשוטה — לסגור, לקום, להניח, לצאת או לעבור למעשה אחר. מה שהיה לפני רגע אינו מחייב את הרגע הבא. עצירה באמצע אינה חצי כישלון; היא בחירה חדשה.

לעיתים מחשבה חדשה לבדה מתקשה לעצור פעולה שכבר תפסה תאוצה. אבל מעשה חדש יכול לקטוע מעשה קיים.

כשההלך נעשה בעל הבית

חז״ל מתארים את התחזקות היצר בתהליך מדויק: בתחילה ״הלך״, לאחר מכן ״אורח״, ולבסוף ״איש״.

מה שהיה בתחילה עובר לרגע נעשה אורח; ואם מארחים אותו שוב ושוב, הוא עלול להתחיל להרגיש כבעל הבית.

באותה סוגיה אומר רבי יוחנן ביחס לתאווה המינית: ״מרעיבו שבע, משביעו רעב״. הדברים נאמרו בהקשר מסוים ואין להפוך אותם באופן אוטומטי לכל כוח נפשי, אולם הם ממחישים כיצד סיפוק חוזר של דחף עלול דווקא לחזק את תביעתו.

הדבר מתחבר לדברי בן עזאי: