סוד המילה - זה

ניתוח עומק של המילה 'זה' בפרשת תולדות: כיצד חותם אמת אלוקי פועל דווקא במצבי עיוורון והסתר חושים, על פי מסכת יבמות, מכילתא, רש"י ומדרש רבה.

עיון במשמעות הרוחנית של המילה 'זה' בפרשת תולדות אל מול הסתר החושים והעיוורון

השאלה שהמאמר עוסק בה

מדוע מופיעה המילה 'זה' שוב ושוב בפרשת תולדות דווקא במצבים של עיוורון, בלבול חושים והסתר פנים, וכיצד משתנה משמעותה מלשון הצבעה חזותית לחותם של אמת אלוקית קבועה?

החידוש המוצע

המאמר מציע כי בשונה ממאמרי חז"ל שבהם המילה 'זה' מציינת את השגת האדם וראייתו הישירה באלוקות, בפרשת תולדות המילה 'זה' מציגה היפוך: היא מסמלת את חותם האמת האלוקית שנקבעה במציאות מלמעלה, גם כשהאדם שרוי בעיוורון ובערפל חושים. דרך פריזמה זו מוסברים דברי רבקה, עשו ויצחק כהכרה במציאות אלוקית מוחלטת של הבכורה והברכה.

מקורות יסוד

בראשית כה, כב — שאלת רבקה "למה זה אנכי" כביטוי לתחושת מהלך אלוקי נסתר המתהווה בתוכה
בראשית כה, לב — "למה זה לי בכורה" — כקריאת המאמר: הכרה בבכורה כמציאות רוחנית. בפשט אפשר לפרש: מה תועלת יש לי בבכורה
בראשית כז, כא — "האתה זה בני עשו" — כקריאת המאמר: בחינה אם המהלך האלוקי נצמד לדמות שעומדת מולו
בראשית כז, לו — "ויעקבני זה פעמיים" — כקריאת המאמר: הבכורה והברכה כעובדה שנקבעה ונלקחה ממנו
ספרי במדבר, פרשת מטות — המקור התנאי המוקדם להבחנה: "כל הנביאים נתנבאו בכה, מוסף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר"
תלמוד בבלי, מסכת יבמות מ"ט ע"ב — הבחנה בין נבואת משה ב"זה" (ראייה ישירה) לנבואת שאר הנביאים ב"כה" (השגה מתווכת)
ד"ה "עם זו יצרתי", ש"פ ויקרא, ג ניסן תשי"ב — "זה" כהכרה מדויקת בדבר כמות שהוא, לעומת "כה" שאינה אותה הכרה ישירה — התשתית החסידית להבחנה
שמות טו, ב — "זה א-לי ואנוהו" המבטא ראייה מוחשית של אלוקות על הים
מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, מסכתא דשירה ב — "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל" — הקשר בין "זה" לראייה ישירה
במדבר רבה טו, ד — המדרש על "וזה מעשה המנורה" — הקב"ה מראה למשה דגם באש כשיש קושי בתפיסה
רש"י על שמות כה, מ — ה"זה" כציווי לפי דגם רוחני קבוע ("בתבניתם אשר אתה מראה בהר")
שמות יב, ב — "החודש הזה לכם" — הצבעה על הלבנה בחידושה: "כזה ראה וקדש"

שאלות שהמאמר עונה עליהן

מה פירוש המילה זה בפרשת תולדות
מה ההבדל בין הנבואה בכה לנבואה בזה
מדוע יצחק שואל האתה זה בני עשו
מה המשמעות של למה זה אנכי של רבקה
מדוע עשו אומר למה זה לי בכורה
איך המילה זה קשורה לגילוי שכינה והסתר פנים

גוף המאמר

סוד המילה "זה" – בין ראייה למהות שבהסתר הפרדוקס של "זה" בתוך העיוורון פרשת תולדות מעמידה אותנו בפני חידה לשונית ומחשבתית. המילה "זה" חוזרת שוב ושוב בתוך מהלך הברכות, במקומות שבהם לכאורה אין בה צורך. מבחינת פשט המשפט, פעמים רבות היה ניתן להבין את הפסוק גם ללא המילה “זה”; לכן עצם הופעתה החוזרת מלמדת שיש כאן הדגשה פנימית נוספת: "לָמָּה זֶּה אָנֹכִי" (בראשית כה, כב). "לָמָּה זֶּה לִּי בְּכֹרָה" (שם כה, לב). "מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי" (שם כז, כ). "הַאַתָּה זֶּה בְּנִי עֵשָׂו" (שם כז, כא). "וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַּעֲמַיִם" (שם כז, לו). התהייה מתעצמת כשנזכרים שיצחק, גיבור המהלך, סובל מעיוורון פיזי. אם "זה" הוא לשון הצבעה חזותית מציאותית, כיצד הוא משמש דווקא בשיא הערפל והסתר החושים? "זה" מול "כה" – בין דמיון לראייה חז"ל מעניקים לנו את התשתית להבנת המילה "זה": "כל הנביאים נתנבאו ב'כה', ומשה נתנבא ב'זה'" (יבמות מט ע"ב). "כה": לשון דמיון, קירוב והשגה מתווכת. הנביא אומר: "כך נראים הדברים בעיניי". "זה": לשון ראייה ישירה, כמי שמצביע באצבע ואומר "זה הדבר". בדומה ל"זה א-לי ואנוהו" שנאמר על הים, שם ראתה שפחה מציאות מוחשית וברורה. הקושי בפרשת תולדות: כשאין ראייה בפרשה שלנו מתרחש היפוך גמור. אין ראייה, יש בלבול, וישנה סתירה צורמת בין החושים: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו". ובכל זאת, המילה "זה" נוכחת בעוצמה. כאן טמון החידוש העמוק: "זה" אינו מתאר את מה שהאדם רואה, אלא את מה שקיים באמת ובהסתר. "זה" כחותם של אמת ושכינה המילה "זה" בפרשה אינה הצבעה חזותית, אלא חתימה אלוקית על מציאות שנקבעה. גם כשיצחק אינו רואה בעיני בשר, המילה "זה" מעידה על נוכחות של "שכינה" – גילוי אלוקי בתוך המציאות הטבעית, גם כשהיא נסתרת. "למה זה אנכי" – המאבק על ההתהוות "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר: אִם כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי? וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'" (בראשית כה, כב). רבקה לא חווה רק הריון קשה או תחושה חולפת של כאב. היא מבינה שיש כאן משהו מעבר לפיזי – יש כאן משהו נסתר: "זה". היא חשה במהלך אלוקי שמתחיל להתהוות בתוכה, מציאות אובייקטיבית של שני לאומים שנאבקים על השכינה. השאלה שלה היא על המהות: אם זה המהלך, מה התפקיד שלי בתוך המציאות המוחלטת הזאת? אנו מזהים את הבנתה של רבקה בהמשך הדרך כאשר היא דוחפת את בנה יעקב לקבל את ה”זה”- “ורב יעבוד צעיר”. כשלכל קורא מצטייר מהלכה של רבקה כעורמה, אין הדבר כך, משום שלה זה ברור שהדבר הוכתב מראש. לכן פעולתה אינה רק עורמה חיצונית, אלא ניסיון להוציא אל הפועל את הסדר הפנימי שכבר נתגלה לה למה זה לי בכורה" – ההכרה בשליחות "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו: הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת, וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה?" (בראשית כה, לב). עשו מזהה שהבכורה היא "זה" – היא ישות רוחנית, משימה אלוקית נצחית. כשהוא אומר "הולך למות", הוא מבין שאם הוא כבן תמותה לא יכול לשאת את הנצחיות של ה"זה" הזה, אין לו חפץ בה. הוא מאשר שהבכורה היא מציאות קיימת וקדושה, אך היא דורשת "גוף" שימשיך אותה, והוא בוחר לוותר על החיבור למציאות הזו ולהעבירה לאחיו יעקב. "האתה זה בני עשו" – הניסיון להצמיד את השכינה "וַיֹּאמֶר יִצְקָק אֶל יַעֲקֹב: גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי; הַאַתָּה זֶּה? בְּנִי עֵשָׂו, אִם לֹא?" (בראשית כז, כא). יצחק נמצא בתוך ערפל החושים, אבל הוא מחפש את ה"זה". הוא מנסה להבין האם הכוח המטאפיזי הזה, השכינה שצריכה לעבור הלאה, יכולה להיטמע בתוך הדמות שעומדת מולו. הוא שואל: האם ה"זה" – האמת האלוקית המוחלטת – מזוהה עם עשו? זהו ניסיון להצמיד את הרוח לחומר. "ויעקבני זה פעמיים" – ה"זה" כדבר מוחשי שנתפס "וַיֹּאמֶר: הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַּעֲמַיִם – אֶת בְּכֹרָתִי לָקַח, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי" (בראשית כז, לו). עשו זועק כאן על לקיחה של דבר כמעט פיזי. ה"זה" הופך כאן למשהו שניתן לאחוז בו ולעבור מיד ליד. הבכורה והברכה (אותן אותיות) הן המציאות המוחלטת שעברה תהליך. עשו מבין שזה לא רק "סיפור" שקרה, אלא מהלך אלוקי ש"נלקח" ממנו ונקבע כעובדה בשטח. המסקנה המרכזית: הראייה שמעבר לחושים בעוד שבמקורות חז"ל ה"זה" מציין שהאדם רואה את האלוקות, בפרשת תולדות ה"זה" מציין שהאלוקות קבעה את המציאות, גם אם האדם אינו רואה אותה. ההבדל המהותי הוא: בחז"ל: "זה" = השגת האדם באלוקות. בפרשתנו: "זה" = חותם האמת של הקדוש ברוך הוא באדם.

סיכום המילה "זה" אינה רק תיאור של מה שנגלה לעין, אלא עדות על מה שקיים בשורש. היא מלמדת אותנו שגם ברגעים של הסתר פנים, עיוורון ובלבול חושים, ישנה מציאות אחת יציבה וקבועה – חותם האמת האלוקי. אנו למדים מעניין זה דבר חשוב מאוד: שהברכה והבכורה ניתנו עוד מבטן רבקה, ועברו תהליך שחייב את עשו להעבירם ליעקב וכן הלאה; תהליך מחייב שבו יצחק מברך את יעקב בעל כורחו, והדבר מסתכם בכך שעשו מבין ומאשר את כל הקהל אף שאינו תומך בו. אם כן, המילה "זה" לא באמת הייתה צריכה להיות בפרשתנו, מכיוון שללא מילה זו הפשט אינו משתנה כלל! אך בתוספת ה"זה", המייצג את הבכורה והברכה האלוקית להמשך הדורות – ללא "זה" לא היינו יכולים לקבע זאת. המילה "זה" היא החותם לבעלות ישראל על הבכורה והברכה לדורות (הבכורה והברכה המושרשת בעם ישראל כנשמה שבתוך הגוף הגשמי). "‘זה’ אינו רק מה שנראה — אלא מה שנקבע באמת, גם כשהעין אינה משיגה אותו."

אמסלם יעקב מבוסס על סיפרו ברוש תדהר ותאשור mereshit.com

מקורות שמות ט"ו, ב': "זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ" – גילוי אלוקי מוחשי על הים. מכילתא דרבי ישמעאל: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל" – הקשר בין "זה" לראייה ישירה. תלמוד בבלי, מסכת יבמות מ"ט ע"ב: ההבדל בין נבואת משה ("זה") לנבואת שאר הנביאים ("כה"). במדבר רבה ט"ו, ד': "וזה מעשה המנורה" – הקב"ה מראה למשה דגם באש כשיש קושי בתפיסה. רש"י על שמות כ"ה, מ': "וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר" – ה"זה" כציווי על פי דגם רוחני קבוע. מקורות נוספים לחיזוק המילה ״זה״ מנורת המאור (בניין המנורה): המדרש (במדבר רבה ט"ו, ד') מספר שמשה רבינו התקשה בעשיית המנורה. הקדוש ברוך הוא הראה לו "מנורה של אש" ואמר לו: "וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה". השימוש במילה "זה" מגיע בדיוק בנקודה שבה יש קושי בתפיסה האנושית, והוא משמש כ"הצבעה" על מציאות קיימת שה' מנכיח עבור משה.. מלאכת המשכן (האדנים): גם בנושאים טכניים של המשכן, חז"ל מציינים שהקב"ה הראה למשה באצבע. "זה" הוא לשון של ראייה חושית שנועדה לקבע אמת אלוהית בתוך עולם של חומר. קידוש החודש: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם". המדרש אומר שהקב"ה הראה למשה את הלבנה בחידושה ואמר לו "כזה ראה וקדש“. "זה" משמש כחותם של מציאות בתוך תהליך משתנה.