סוד האותיות הגנוז בעשרת הדיברות

מאמר עיון מאת יעקב אמסלם מתוך הספר 'ברוש תדהר ותאשור', הבוחן את סוד האותיות בעשרת הדיברות על פי מקורות חז"ל, הקבלה והחסידות ומבנה אותיות אמת.

עיון במבנה האותיות הפותחות את המילה השנייה בדיברות ומשמעותן הרוחנית בעבודת ה'

השאלה שהמאמר עוסק בה

מהו המבנה הפנימי הטמון באותיות הפותחות את המילה השנייה בכל אחד מעשרת הדיברות, וכיצד רצף האותיות הללו משקף את תכלית בריאת העולם ויצירת דירה בתחתונים?

החידוש המוצע

המאמר מציע ניתוח מבני ייחודי של האות הראשונה במילה השנייה של כל דיבר מדיברות עשרת הדיברות. על פי הצעת המחבר, רצף זה (י', ת', א') מורה על דרך בעבודת ה': האות א' כמייצגת חיבור בין עליונים לתחתונים, האות ת' המזהירה מפני שקיעה בתאוות החומר, והאות י' המזהירה מפני התעלות רוחנית מנותקת מעולם המעשה.

מקורות יסוד

שאלות שהמאמר עונה עליהן

גוף המאמר

סוד האותיות הגנוז בעשרת הדיברות (קונטרס ב׳ לעשרת הדיברות) עשרת הדיברות מהוות דרך בונה עבור עם ישראל בהחלת הרצון העליון בעולם. כידוע, העולם נברא בעשרה מאמרות שבהם נוצרו כל הברואים, ובעשרת הדיברות כיוון הקדוש ברוך הוא לסדר חדש בעולמו. עשרת המאמרות מפרטים את הדיבור האלוקי שבאמצעות אותיותיו נברא עולם ומלואו. בצירוף אותיות אלו, יצר הבורא התאמה לכל נוצר בעולם – מן הדומם הגשמי ביותר, דרך הצומח והחי, ועד לאדם שהוא ה"מדבר". מהלך הדורות: מעבדות אדם לעבודת הבורא משעה שיצר הקדוש ברוך הוא את המדבר, הוא בחר בו למשול בעולמו. אדם הראשון כשל ויצא מגן עדן, ובמשך עשרה דורות השחיתה האנושות את העולם עד ימי נח. נח קיבל דרך חדשה, אך גם בה כשלו עשרה דורות נוספים, עד בואו של אברהם שמצא את דרכו אל הקדוש ברוך הוא. ממנו התחילה דרך האמונה, שידעה עליות ומורדות עד בואו של משה רבנו. הקדוש ברוך הוא מצווה את משה לבנות ולעצב את עם ישראל: להפוך אותם מעם של עבדים הפועלים על פי רצון האדם, לעם הפועל על פי רצון ה', כפי שנאמר: "עֲבָדַי הֵם" (״אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם״) ״עבדי הם – ולא עבדים לעבדים״. בנקודה זו, על עם ישראל לקבל את דיברות הקדוש ברוך הוא. הרמז הטמון באותיות מה חבוי בדיברות אלו? ומה מרמזת האות הראשונה במילה השנייה של כל דיבר? אם נרשום את הדיברות ונבחן את האותיות המובילות בהן, נגלה סדר מופלא: • אנכי י' (השם) • לא י' (יהיה) • לא ת' (תשא) • זכור/שמור א' (את) • כבד א' (את) • לא ת' (תרצח) • לא ת' (תנאף) • לא ת' (תגנב) • לא ת' (תענה) • לא ת' (תחמד) מתוך רצף זה, ניתן לראות הנחיה ברורה לגבי האותיות המובילות לחיוב, האותיות השליליות והאותיות האסורות.

סוד האות אל"ף – חיבור עליונים ותחתונים האות המובילה לחיוב, המבטאת הסכמה מהותית, היא האות א'. אנו רואים אותה בדיברות "זכור", "שמור" (כאחד) ו"כבד" (המופנים כלפי "א׳"). כידוע, האות א' מייצגת את האלוקות. היא בנויה מצורת י' עליונה (המייצגת את שם הוי"ה), ו' החיבור במרכז, ו-י' תחתונה המייצגת את האדנות והמלכות בעולם המעשי. לפיכך, האות א' היא הקשר המשמש כ"וו החיבור" בין שמים וארץ. אין מדובר ברוחניות מנותקת או בגשמיות בלבד, אלא בחיבור – עבודה מלמטה למעלה ונהפוך הוא, כמעגל מחבר. האל"ף היא מהות הקיום המכילה בתוכה את ההשגה מתוך המעשה, ועל כן עלינו לזכור, לשמור ולכבד אותה. סוד האות תי"ו – סכנת הניתוק והתאווה לעומת זאת, אנו מזהים איסור מהותי החוזר על עצמו שש פעמים: "לא ת'". בעוד שהאל"ף היא האות הראשונה והימנית ביותר המייצגת קרבה לבורא, התי"ו היא האות האחרונה המייצגת תחתית וסוף. התי"ו רומזת לאסור – מלשון "תאווה", שהיא רצון הגוף הגשמי בניתוק מקיומו הרוחני. על כן, נרמז לנו שש פעמים שיש להתרחק מתאוות העולם (כששת המידות בז״ע). התי"ו מסמלת גם כי יש סוף לעולם החומרי – תולדות שסופן מיתה. סוד האות יו"ד – ההמשכיות וההווה נותרנו עם שני דיברות: "אנכי י'" ו"לא י'". הקדוש ברוך הוא מנחיל לנו את האל"ף כדרך מובילה ומונע מאיתנו את ניתוק ה-י' מן האל"ף. איננו רשאים להחליט להתנתק מעולם העשייה והאדנות כדי לדבוק רק בעולם עליון, כשם שאיננו יכולים לדבוק בעולם תחתון ללא חיבור לעליון. ה-י' כיחידה בודדת מייצגת את הקדוש ברוך הוא, ואל לנו לנתקה על פי רחשי ליבנו. תמיד עליה להיות עליונה ותחתונה יחדיו, כדרך האל"ף שבה קיים ו' ההמשכה. ו' ההמשכה הוא ה"הווה", המייצג את הקיים. אדם שינסה לנתק את ו' ההמשכה ולדבוק ב-י' לבדה (כדוגמת נדב ואביהוא שרצו מכוח עצמם להתחבר למהות בלבד והדליקו אש זרה), מנתק עצמו מן העולם ומכוונת הבורא. חותמו של אמת רצון הקדוש ברוך הוא החבוי בדיברות מלמד שהוא חפץ בקרבת האדם, אך לא בניתוקו מהעולם, אלא בכך שהעולם יהיה לו "דירה בתחתונים". כיצד רואים אנו את האמת שבדבר? האות א' מייצגת את רצון הבורא וההתחלה, והאות ת' מייצגת את התאווה ותחתית העולם. לעומתן, האות מ' היא האות המרכזית באותיות ה-א"ב (בחשבון הכולל את האותיות הסופיות), המרמזת על איזון ותפארת (האות מ' בנויה מהאותיות כ' ו-ו', שבגימטריה ערכן 26 – כשם הוי"ה). בכולן קיים ו' החיבור המחבר מעלה ומטה אל הקדוש ברוך הוא, בתלות בפעולת האדם כדוגמת מם פתוחה (מ׳) או כמם סגורה (ם׳). מכאן נבין שהאמת מכילה את כל מידות האדם, אך השגתה תלויה במעשיו. לסיום, ראוי לזכור כי כשם שפתח הקדוש ברוך הוא את העולם במידת העשייה, כנאמר: "בראשית ברא", וחתם את מעשה בראשית במילים: "אשר ברא אלוקים לעשות" – כך רמוז לנו כי תכלית הבריאה כולה מונחת בידינו. מהותו של האדם היא להיות חלק בלתי נפרד מן המעשה האלוקי, ולקיים את רצונו יתברך על ידי הקמת בית רוחני בעולם הזה, הבנוי על יסודותיהן האיתנים של עשרת הדיברות.

מקורות הערות ואסמכתאות מורחבים 1. הקשר בין עשרה מאמרות לעשרת הדיברות • המקור היסודי: מסכת אבות, פרק ה', משנה א'. • הביאור החסידי: לקוטי שיחות, חלק ל', פרשת בראשית, שיחה א'. שם מבאר הרבי שהדיברות הן ה"נשמה" של המאמרות. בעוד המאמרות בראו את עולם הטבע, הדיברות הן אלו שמגלות בו את הרצון האלוקי המוחלט. 2. מבנה האות אל"ף (י–ו–י) והחיבור שביניהן • בקבלה: פרדס רימונים (לרמ"ק), שער כ"ג (שער האותיות), פרק א'. מבאר את הרכב האות מ-י' עליונה (חכמה עילאה), י' תחתונה (מלכות) ו-ו' המחברת ביניהן. • בהלכה: שולחן ערוך הרב (אדמו"ר הזקן), אורח חיים, סימן ל"ו. מתאר את הצורך ההלכתי בכתיבת האל"ף עם י' עליונה כפופה, י' תחתונה וקו אלכסון המפריד ומחבר ביניהן. • מתוך הספר: ברוש תדהר ותאשור מאת אמסלם יעקב 3. סוד האות תי"ו (ת') – תאווה, חותם ודין • המקור התלמודי: מסכת שבת, דף נ"ה, (ע״ה) עמוד א'. הגמרא דנה באות ת' שמרמזת על "תחיה" או "תמות" (חותם הדין של חיים או מוות). • בקבלה: הקדמת ספר הזוהר (דף ב' ע"ב), סוגיית רב המנונא סבא על האותיות המבקשות לברוא בהן את העולם. • בחסידות: ספר "ערבי נחל" (פרשת לך לך, דרוש א'). מקשר מפורשות בין היות ה-ת' האות האחרונה לבין התאווה, שהיא סוף וסיום המידות הרעות. • אותיות דרבי עקיבא, נוסח א׳, אות תי״ו: “אל תקרא תיו אלא תאוה…” 4. האות מ"ם כמרכז האותיות והקשר לשם הוי"ה • החשבון המתמטי: ברצף של 27 אותיות (22 אותיות הא"ב + 5 אותיות מנצפ"ך סופיות), האות מ' (ה-14 במספר) היא המרכזית המדויקת, עם 13 אותיות לפניה ו-13 אחריה. מתוך הספר: ברוש תדהר ותאשור (א״י) • המבנה והרמז: שולחן ערוך הרב, סימן ל"ו. המ' בנויה מצורת כ' כפופה ו-ו' בצידה. הגימטריה של צירוף זה (כ=20, ו=6) היא 26, כמניין שם הוי"ה ברוך הוא (רמז המובא בספר הערכים חב"ד). • מתוך הספר ברוש תדהר ותאשור מאת אמסלם יעקב

5. חטא נדב ואביהוא – "רצוא" ללא "שוב" • המקור המקראי: ויקרא י', א'-ב'. • הביאור החסידי המפורט: לקוטי תורה (פרשת אחרי מות, דף כ"ז ע"ג). אדמו"ר הזקן מבאר שנדב ואביהוא מתו בבחינת "כלות הנפש". טעותם הייתה רצון עז לדבקות ב-י' (האלוקות המופשטת) תוך התנתקות מהגוף ומהעולם. הם בחרו ב"רצוא" (עליית הנשמה) אך זנחו את ה"שוב" (החזרה לעשייה בעולם המעשי), ולכן הדליקו "אש זרה" – השראה שאינה מחוברת לכלי המעשה והמצוות. 6. "אשר ברא אלוקים לעשות" – תכלית התיקון והעשייה • המקור המקראי: בראשית ב', ג'. • דיוק המדרש: בראשית רבה, פרשה י"א, סימן ו'. המדרש קובע במפורש: "כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה (תיקון)... אפילו אדם צריך תיקון". הקב"ה ברא עולם "לא גמור" במכוון, כדי להפוך את האדם לשותף במעשה הבריאה. • התכלית החסידית: ספר התניא, פרק ל"ו (על בסיס תנחומא נשא ט"ז). מבאר שתכלית הבריאה היא "דירה בתחתונים" – לקחת את החומר הגשמי ולזכך אותו למקום מגורים לקדושה דרך המעשים וה"עשייה" של האדם. 7. חתימת ה"אמת" (א–מ–ת) – התחלה, אמצע וסוף • השורש התלמודי: מסכת שבת נ"ה ע"א. "חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת". • ביאור המהר"ל: נתיבות עולם, נתיב האמת, פרק א'. המהר"ל מסביר שהאמת חייבת להקיף את המציאות כולה. לכן היא מורכבת מהאות הראשונה (א'), האמצעית (מ') והאחרונה (ת'). האמת אינה רגע חולף, אלא רצף יציב ובלתי משתנה המלווה את המציאות מראשיתה ועד סופה. בניית הבית הרוחני על יסוד הדיברות היא שהופכת את ה"אמת" לחותם חי וקיים בחיי האדם.

המחבר יעקב בן סימון אמסלם

טוען...