יהדות ללא ארץ

מבבל לספרד, מספרד לצפת ולצפון אפריקה, ומאשכנז לפולין וליטא: כיצד נדדה התורה יחד עם העם, וכיצד מרכז יהודי ממשיך לחיות גם אחרי שנעלם מן המפה.

נדידת העם, נדידת התורה והמרכז שנשאר גם כשהמקום השתנה

השאלה שהמאמר עוסק בה

כיצד יכול עם לאבד פעם אחר פעם את המרכז הגאוגרפי שלו, ובכל זאת לא לאבד את מרכז הזהות שלו?

החידוש המוצע

המאמר מציע ארבעה חידושים: הצלחת בבל יצרה את המרכזים שירשו אותה; מרכז יכול למות כמקום ולהמשיך לחיות כמסורת; בצפון אפריקה הקבלה נטמעה אנכית בתוך המבנה הרבני ואילו במזרח אירופה החסידות הפיצה את פנימיות התורה גם אופקית כתנועה ציבורית; וכל מרכז חדש נוצר משילוב של ירושה, סביבה ואתגר.

מקורות יסוד

• ירמיהו כט, ד–יד — ההוראה לגולי בבל לבנות בתים, לנטוע ולדרוש בשלום העיר, לצד ההבטחה לשיבה אחרי שבעים שנה.
• תהלים קלז, א–ו — זיכרון ירושלים בגלות בבל — ״אם אשכחך ירושלים״.
• עזרא א, א–יא — הצהרת כורש והעלייה מבבל לירושלים.
• דברי הימים ב לו, כב–כג — הצהרת כורש ובניין בית ה׳.
• דניאל ו, יא — תפילת דניאל בגלות כשחלונותיו פתוחים כנגד ירושלים.
• התלמוד הבבלי — המפעל המרכזי של חכמי בבל והבסיס המשותף לכל המרכזים שאחריו.
• איגרת רב שרירא גאון — השתלשלות תורה שבעל פה, המשנה, התלמוד, הסבוראים והגאונים; האיגרת נשלחה לחכמי קירואן.
• תשובות רב שרירא גאון ורב האי גאון — קשרי ישיבות בבל עם קהילות צפון אפריקה והמערב.
• ספר הקבלה לרבי אברהם אבן דאוד (הראב״ד הראשון) — מסירת התורה והשתלשלות החכמים בתקופת הגאונים והראשונים.
• רבנו חננאל בן חושיאל — מרכז התורה בקירואן והמעבר מן המסורת הגאונית ליצירה מערבית עצמאית.
• הלכות הרי״ף — רבי יצחק אלפסי — חוליה מרכזית בין צפון אפריקה לספרד ובין התלמוד לפסיקה.
• רמב״ם, משנה תורה — הביטוי הגדול לשיטתיות ההלכתית שהתפתחה בעולם הספרדי.
• פירוש רש״י לתלמוד ובעלי התוספות — התפתחות דרך הלימוד של צרפת–אשכנז.
• ספר חסידים, המיוחס לרבי יהודה החסיד וחוגו — עולם המוסר והסוד של חסידי אשכנז.
• רבי אלעזר מוורמייזא, ספר הרוקח וחיבוריו בסוד התפילה — הממד המיסטי של אשכנז ומסורת בית קלונימוס.
• ספר יצירה — מן המקורות הקדומים המרכזיים של תורת הסוד.
• ספר הבהיר, המיוחס במסורת לרבי נחוניה בן הקנה — מן החיבורים המרכזיים שהשפיעו על ראשית הקבלה; נוסחו הידוע נעשה גלוי ומשפיע בפרובנס במאה השתים־עשרה.
• כתבי רבי יצחק סגי נהור ורבי עזריאל מגירונה — התפתחות הקבלה בפרובנס ובגירונה.
• פירוש הרמב״ן לתורה — שילוב הקבלה בתוך פירוש התורה בעולם ספרד–קטלוניה.
• ספר הזוהר, המיוחס במסורת לרבי שמעון בר יוחאי — מקור היסוד לקבלת ספרד ולכל התפתחות הקבלה שלאחריה.
• רבי יוסף ג׳יקטיליה, שערי אורה — מערכת השמות והספירות בקבלת ספרד.
• רבי משה קורדובירו — פרדס רימונים; אור יקר; תומר דבורה — העמדת מסורות הזוהר והקבלה במערכת רחבה ושיטתית.
• רבי שלמה אלקבץ — לכה דודי וכתביו — מעבר רעיונות קבליים אל עולם התפילה והפיוט.
• כתבי האר״י כפי שנמסרו בידי רבי חיים ויטאל — יסודות הקבלה הלוריאנית.
• עץ חיים, המבוסס על כתבי רבי חיים ויטאל ונערך מתוך מסירת תורת האר״י — צמצום, שבירה, תיקון ועולמות.
• שער הכוונות; שער הגלגולים; שער רוח הקודש — הרחבת קבלת האר״י אל התפילה ואל עבודת האדם.
• רבי שמעון לביא — כתם פז; הפיוט ״בר יוחאי״ — מעבר הקבלה מספרד אל פאס וטריפולי, וכניסת הסוד אל בית הכנסת דרך הפיוט.
• רבי אברהם אזולאי — חסד לאברהם — חוליה מובהקת בין פאס לארץ ישראל ולעולם הקבלה.
• רבי שלום בוזגלו — מקדש מלך — פירוש מקיף על הזוהר הנשען גם על מסורות חכמי המערב ומוסיף חידושי המחבר.
• רבי חיים בן עטר — אור החיים על התורה — שילוב פרשנות, הלכה ופנימיות התורה בדמות רבנית מרכזית.
• רבי יעקב אבוחצירא — פתוחי חותם; מחשוף הלבן; גנזי המלך — שילוב רבנות, דרוש, מוסר וקבלה בעולם המגרבי.
• משה חלמיש, הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט״ז — חדירת הקבלה לפרשנות, לזוהר, לתפילה, לתיקונים ולשירה בצפון אפריקה.
• משה חלמיש, הקבלה בתפילה, בהלכה ובמנהג — ביסוס דרכי חלחול הקבלה אל חיי הציבור.
• מחקרי רחל אליאור על מקובלי דרעא — קיום מסורות סוד וקבלה במגרב שאינן מצטמצמות להשפעת מגורשי ספרד בלבד.
• ספרות תלמידי הבעל שם טוב — המקור העיקרי לתורת הבעש״ט, שנמסרה בעיקר בעל פה.
• כתר שם טוב ומקורות מוקדמים מתורת הבעש״ט — תפיסת הדבקות, ההשגחה ועבודת ה׳.
• כתבי המגיד ממזריטש ותלמידיו — השלב שבו דרך הבעש״ט מתפתחת לרשת חסידית רחבה.
• ביאור הגר״א לספרא דצניעותא; יהל אור; פירושיו לתיקוני הזוהר ולספר יצירה — ראיה ישירה לעומק עיסוקו של הגר״א בקבלה.
• רבי חיים מוולוז׳ין, נפש החיים, שערים א ו־ד — עולם ליטאי הנשען על מקורות קבליים תוך העמדת לימוד התורה במרכז.
• תעודות וחרמות וילנה, תקל״ב–1772 — תחילת המאבק המאורגן בחסידות.
• תניא, ליקוטי אמרים פרק ג — ״חב״ד נקראו אמות ומקור למדות״ — השכל וההתבוננות כמקור לאהבה וליראה.
• תניא, ליקוטי אמרים פרק ט — פעולת המוחין וההתבוננות על המידות ועל עבודת האדם.
• תורה אור וליקוטי תורה לאדמו״ר הזקן — הרחבת דרך ההתבוננות החב״דית ופנימיות התורה.
• מאמרי רבותינו נשיאי חב״ד — המשך הקשר בין ידיעת אלוקות, התבוננות, מידות ועבודה בפועל.

שאלות שהמאמר עונה עליהן

• כיצד מאבד עם את המרכז הגאוגרפי שלו ואינו מאבד את מרכז הזהות שלו?
• מדוע נשארה בבל מרכז יהודי גם לאחר שכורש איפשר לשוב לירושלים?
• כיצד נעשית בבל מרכז של סמכות בלי מלכות, בלי צבא ובלי מקדש?
• מדוע דווקא הצלחתו של מרכז מחלישה אותו?
• מה ההבדל בין אשכנז כמקום לבין ״אשכנזי״ כזהות?
• מדוע נטמעה הקבלה בצפון אפריקה בלי מחלוקת, ובמזרח אירופה עוררה התנגדות?
• מה נשאר ממרכז יהודי אחרי שהוא נעלם מן המפה?
• כיצד נשמר הקשר לארץ ישראל לאורך כל הגלות?

גוף המאמר

יש תופעה יוצאת דופן בהיסטוריה של עם ישראל. במשך אלפי שנים נדד העם בין ארצות, ממלכות ואימפריות. מרכזים יהודיים גדולים קמו, פרחו ולעיתים נחרבו; קהילות גורשו, עברו לארץ אחרת והקימו בה חיים חדשים. בבל, ספרד, אשכנז, צפון אפריקה, צפת, פולין וליטא — כל אחד מן המקומות הללו היה בזמן מסוים יותר מנקודה על המפה. הוא היה עולם יהודי שלם.

ובכל זאת, למרות כל המעברים הללו, לא נוצרו עמים יהודיים נפרדים.

יהודי מרוקו ויהודי ליטא פתחו אותו חומש. יהודי תימן ויהודי פולין למדו אותה משנה. הרמב״ם ורש״י חיו בעולמות תרבותיים שונים מאוד, אך שניהם עמדו מול אותו תלמוד. הזוהר הגיע לצפון אפריקה, לצפת ולמזרח אירופה. קבלת האר״י השפיעה על מקובלי מרוקו, על הגר״א ועל עולם החסידות.

נוצרו מנהגים שונים, פסיקות שונות, נוסחים שונים ואף דרכים שונות מאוד בעבודת ה׳, אך נשמרה תודעה עמוקה של עם אחד ותורה אחת.

מכאן עולה שאלה גדולה: כיצד יכול עם לאבד פעם אחר פעם את המרכז הגאוגרפי שלו, ובכל זאת לא לאבד את מרכז הזהות שלו?

ואולי השאלה עמוקה עוד יותר: האם נדדו רק היהודים — או שהתורה עצמה למדה לנדוד איתם?

בבל — כאשר גלות מתחילה להפוך לבית

הסיפור מתחיל באסון.

חורבן בית ראשון והגלות לבבל במאה השישית לפני הספירה אינם נראים כראשיתה של תרבות חדשה. להפך. בבל היא מקום שאליו הוגלו יהודים לאחר אובדן המקדש, המלכות והארץ.

אולם דווקא שם אומר ירמיהו לגולים דבר מופלא:

״בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרין. קחו נשים והולידו בנים ובנות… ורבו שם ואל תמעטו. ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה…״

אין כאן הוראה לשכוח את ירושלים. אדרבה, באותו פרק עצמו מבטיח הנביא את השיבה לאחר שבעים שנות בבל. ירושלים נשארת המרכז שאליו פונים ומתגעגעים. אבל יש כאן הוראה נוספת: אל תפסיקו לחיות מפני שאתם בגלות.

לבנות בית, להקים משפחה, לעבוד, ליצור קהילה ולהתפלל לשלומה של החברה שבתוכה חיים.

ייתכן שכאן מתגלה לראשונה בעוצמה אחת מתכונות היסוד שיאפשרו את הקיום היהודי במשך אלפי שנים: היכולת להכות שורש במקום חדש מבלי לנתק את השורש מן המקום שממנו באת.

אפשר לחיות בבבל — ועדיין לפנות לירושלים.

כורש מאפשר לשוב — אבל בבל אינה נעלמת

בשנת 539 לפנה״ס כובש כורש מלך פרס את בבל. הוא מאפשר לגולים לשוב לארצותיהם, וגם ליהודים נפתחת הדרך לשיבת ציון.

חלקם חוזרים. בית המקדש השני נבנה. עזרא ונחמיה מעצבים מחדש את הציבור היהודי בארץ.

אבל דבר מפתיע קורה: הקהילה היהודית בבבל אינה מתרוקנת.

במשך שנות הגלות כבר נולדו דורות חדשים. נוצרו משפחות, נכסים, מסחר, מוסדות וקשרים חברתיים. מה שהתחיל כגלות כפויה הפך גם למציאות חיים.

לכן בתקופת הבית השני נוצר מצב חדש:

ירושלים שבה — ובבל נשארת.

אין עדיין מקום לומר שבבל החליפה את ירושלים. ירושלים היא מקום המקדש והמרכז הלאומי־דתי. אבל לצדה קיימת קהילה יהודית עתיקה וגדולה מחוץ לארץ.

כאן כבר מתברר שהנדידה היהודית אינה נובעת רק מרדיפות. לעיתים יהודים בורחים, לעיתים הם מגורשים, ולעיתים — לאחר שהגיעו למקום חדש — הם גם בוחרים להישאר בו.

חורבן בית שני — שינוי במאזן, לא התחלה חדשה

כאשר בית המקדש השני חרב בשנת 70 לספירה, בבל כבר הייתה בית לקהילה יהודית בת מאות שנים.

גם לאחר החורבן אין מעבר מיידי של מרכז התורה מארץ ישראל לבבל. בארץ ישראל ממשיכים לפעול יבנה, אושא, ציפורי וטבריה; כאן נערכת המשנה וכאן מתפתח בהמשך התלמוד הירושלמי.

במקביל הולכים ומתפתחים מרכזי התורה הבבליים: נהרדעא, סורא, פומבדיתא ומחוזא. במשך דורות של לימוד, דיון ועריכה נוצר בבבל אחד החיבורים החשובים ביותר בתולדות העם היהודי — התלמוד הבבלי.

וכאן משתנה המושג ״מרכז״.

כאשר יש מלכות, המרכז הוא המקום שבו נמצא השלטון. כאשר יש מקדש, המרכז הוא ירושלים שאליה עולים לרגל. אבל כאשר אין מדינה ואין מקדש, מתפתח סוג חדש של מרכז:

המקום שממנו יוצאת התורה.

לבבל אין מלך יהודי, אין צבא יהודי ואין בית מקדש — ובכל זאת היא הולכת ונעשית מרכז של סמכות יהודית.

הגאונים — רשת יהודית בלי מדינה יהודית

בתקופת הגאונים, בעיקר מן המאות השביעית ועד האחת־עשרה, מתרחב כוחן של ישיבות בבל.

שאלות הלכתיות מגיעות אל הגאונים מארצות רחוקות. תשובות חוזרות לקהילות. כתבים מועתקים. שליחים נוסעים. תלמידים באים ללמוד. תרומות מגיעות אל הישיבות. לצדן פועל גם ראש הגולה — ריש גלותא — הנהגה יהודית מוכרת בתוך שלטון שאינו יהודי.

נוצרת תופעה היסטורית מרתקת:

אין מדינה יהודית, אבל קיימת מערכת יהודית בין־ארצית.

כאשר בגדד נעשית בירת הח׳ליפות העבאסית במאה השמינית, גם היהודים משתמשים בתשתיות של העולם החדש: ערים גדולות, מסחר, דרכים, נייר, שליחים ורשתות תקשורת.

אותה דרך שעליה נעה סחורה יכולה לשאת גם שאלה הלכתית. אותו סוחר שמגיע מארץ לארץ יכול לשאת מכתב לגאון.

התורה מתחילה לנוע על גבי רשתותיה של האימפריה.

הצלחת בבל יוצרת את המרכזים שיחליפו אותה

כאן מתחיל פרדוקס.

ככל שהמרכז הבבלי מצליח יותר להפיץ תורה, כך הקהילות המרוחקות ממנו נעשות עצמאיות יותר.

קירואן שבצפון אפריקה נעשית מרכז תורני חשוב. מצרים מתחזקת. ספרד מפתחת תלמידי חכמים ומוסדות משלה. באירופה הנוצרית מתפתחים בתי מדרש באיטליה, באזור הריין ובצרפת.

פעם היה צורך לשלוח שאלה לבבל. עתה יש רב מקומי המסוגל להשיב. פעם היו זקוקים לספרי המרכז. עתה מעתיקים, מפרשים ומחברים ספרים במקום החדש.

ייתכן אפוא שבבל נחלשה לא רק מפני שהח׳ליפות נחלשה ולא רק בגלל מאבקים פנימיים, אלא גם מפני שהצליחה.

היא לימדה את הפריפריה עד שהפריפריה חדלה להיות פריפריה.

עם פטירת רב האי גאון בשנת 1038 מקובל לראות את סיומה של התקופה הגאונית הקלאסית. אין פירוש הדבר שיהדות בבל נעלמה; מה שנחלש הוא מעמדה כמרכז הסמכות העליון של רוב העולם היהודי.

מכאן ואילך אין עוד מרכז יחיד.

נוצרת רשת של מרכזים.

מן הגזע יוצאים ענפים

מכאן כבר אי אפשר לתאר את ההיסטוריה היהודית כקו פשוט:

ירושלים ← בבל ← ספרד ← אשכנז.

התמונה דומה יותר לעץ.

במערב ובדרום מתפתח ציר של בבל, צפון אפריקה, קירואן וספרד. באירופה מתפתח מסלול מורכב יותר, שבו משתלבות מסורות שהגיעו דרך איטליה וארץ ישראל עם סמכותו ההולכת וגוברת של התלמוד הבבלי, ועובר דרך איטליה אל אזור הריין וצפון צרפת.

שני העולמות לומדים את אותו תלמוד.

אבל הם חיים בסביבות שונות.

וכאן מתחילים להיווצר כלים שונים לאותה תורה.

מהי בכלל אשכנז?

יש להבחין בין אשכנז ההיסטורית לבין המושג ״אשכנזי״ כפי שאנו משתמשים בו כיום.

אשכנז הקדומה אינה רוסיה, פולין וליטא. בימי הביניים הכינוי מתייחס בעיקר לגרמניה ובייחוד לאזור הריין: מגנצא, וורמייזא, שפיירא — קהילות שו״ם.

במאות העשירית והאחת־עשרה הולך ונבנה שם עולם תורני עצמאי: רבנו גרשום מאור הגולה, רש״י ובהמשך בעלי התוספות בצרפת ובאשכנז.

רק כאשר המסורת הזאת נודדת מזרחה — לבוהמיה, אוסטריה, פולין וליטא ובהמשך לאזורים נרחבים במזרח אירופה — ״אשכנז״ מפסיקה להיות רק מקום ונעשית זהות תרבותית.

זו נקודה מהותית לסיפור שלנו:

המקום נשאר מאחור — אבל הזהות שנולדה בו ממשיכה לנדוד.

אותה גמרא — דרכי לימוד שונות

בהדרגה מתפתחים גם דגשים שונים.

בעולם הספרדי אנו מוצאים נטייה חזקה לסידור ולהכרעה הלכתית. הרי״ף, הרמב״ם ובהמשך מסורת הפסיקה הספרדית הם ביטויים לכך.

בעולם צרפת–אשכנז מתפתחת בעוצמה דרך לימודם של בעלי התוספות: השוואת סוגיות, בירור סתירות, קושיות ותירוצים הבונים מערכת פנימית מורכבת.

אין פירוש הדבר שבספרד לא העמיקו בתלמוד או שבאשכנז לא פסקו הלכה. אלא שנוצרים סגנונות שונים בתוך אותה תורה.

גם המנהג המקומי מקבל באשכנז משקל רב.

כך מתחילים להיווצר בהדרגה עולמות שייקראו לימים ״ספרדי״ ו״אשכנזי״.

לא רק התורה הנגלית נודדת — גם הסוד

כאן נכנסת הקבלה.

אין לתאר את בבל כעולם נטול מיסטיקה. עוד קודם לקבלה הספרדית קיימות מסורות היכלות ומרכבה, ספר יצירה, שמות וסודות תפילה. גם רב סעדיה גאון פירש את ספר יצירה.

אולם הקבלה בצורתה הקלאסית — מערכת הספירות, שפת הזוהר והתפתחותה התיאוסופית הגדולה — מתעצבת בעיקר בדרום צרפת ובספרד מן המאות השתים־עשרה והשלוש־עשרה.

במאה השתים־עשרה נעשה ספר הבהיר, המיוחס במסורת לרבי נחוניה בן הקנה, גלוי ומשפיע בחוגי המקובלים שבפרובנס. באותו מרחב פועלים הראב״ד ורבי יצחק סגי נהור. המסורות עוברות לקטלוניה ולגירונה, והרמב״ן נמצא בתוך העולם הזה. בהמשך נעשית קסטיליה מרכז עצום של קבלה.

רבי אברהם אבולעפיה.

רבי יוסף ג׳יקטיליה, בעל שערי אורה.

רבי משה די ליאון.

ובאותו עולם מתחיל ספר הזוהר, המיוחס במסורת לרבי שמעון בר יוחאי, להתפרסם ולהתפשט.

ספרד נעשית לא רק מרכז של תלמוד, הלכה, פילוסופיה, דקדוק ושירה — אלא גם מרכז של סוד.

ובאותו זמן גם אשכנז מפתחת עולם מיסטי

חשוב שלא ליצור חלוקה מלאכותית:

ספרד = קבלה.

אשכנז = גמרא.

במאות השתים־עשרה והשלוש־עשרה פועלים חסידי אשכנז: רבי יהודה החסיד, רבי אלעזר מוורמייזא ומסורות בית קלונימוס. אנו פוגשים אצלם סודות תפילה, שמות, ספר יצירה, מסורות היכלות ומערכת רוחנית עמוקה.

אבל האופי שונה. המיסטיקה האשכנזית נשמרת במידה רבה בתוך מעגלים מצומצמים של בעלי תורה וסוד, ולעיתים מלווה בפרישות, תשובה חריפה ומשמעת רוחנית.

גם המציאות ההיסטורית שבה חיו קהילות אשכנז הייתה קשה: מסעי הצלב, גזירות, המרות כפויות וטבח הטביעו את חותמם על תודעתן של קהילות רבות.

ייתכן שמציאות זו תרמה גם לאופיו הזהיר והסגור של חלק מן המסורות הפנימיות