כשהאחר נעשה אשם

כיצד פחד ואינטרס הופכים ציבור שלם לאשם? מסע היסטורי ותורני על אנטישמיות, אחריות, הסתה, הגנה ותיקון המבט על האחר.

על שנאת היהודים, על האדם המביט בזולתו ועל האפשרות לשנות את המבט

השאלה שהמאמר עוסק בה

כיצד פחד, פגיעה בדימוי העצמי ואינטרס הופכים ציבור שלם לאשם — וכיצד אפשר לקטוע את התהליך בלי לוותר על אמת, אחריות והגנה?

החידוש המוצע

המאמר מחבר בין תחנות נבחרות בתולדות רדיפת היהודים לבין מנגנון אנושי ומוסדי חוזר: הפיכת האחר לציבור אשם. הוא מבחין בין ביקורת על מעשים לבין אשמה קולקטיבית, בוחן כיצד כסף, השפעה וחסות מחזיקים מנגנוני הסתה, ומציע תיקון המבוסס על תורה, חינוך, בירור עובדות והגנה אחראית.

מקורות יסוד

• בבלי, קידושין ע ע״א–ע ע״ב, ״כל הפוסל… במומו פוסל״. ההקשר הוא פסילת יוחסין; השימוש במאמר הוא גם עיוני ומוסרי, ואינו הופך את האמירה לאבחון פסיכולוגי גורף. נוסח הסוגיה (https://www.sefaria.org/Kiddushin.70a?lang=he).
• Zachary K. Rothschild et al., A Dual-Motive Model of Scapegoating (https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/22545745/), Journal of Personality and Social Psychology 102(6), 2012, pp. 1148–1163, DOI: 10.1037/a0027413. נבדק התקציר המחקרי, המתאר שלושה מחקרים על הפחתת אשמה והשבת תחושת שליטה. אין זו בדיקה של כלל ההיסטוריה האנטישמית או הוכחה לאבחון של דמויות היסטוריות.
• שמות א, ח–כב (https://mechon-mamre.org/i/t/x/x0201.htm). הביטוי ״עם בני ישראל״ מופיע בפסוק ט, לפני מתן תורה. ״ראשון״ בגוף המאמר מתייחס לרצף המקראי ולרדיפה שיטתית של הציבור; לא נטען כאן לתאריך מוסכם במחקר או לאימות חיצוני של כל פרטי הסיפור. המונח אנטישמיות מאוחר, ויש להבחין בין השימוש בו כמונח רחב לבין צורתו הגזעית המודרנית.
• רמב״ן לשמות א, י (https://he.wikisource.org/wiki/רמב%22ן_על_שמות_א_י), על ההתחכמות, ההדרגתיות והסוואת החמס. זהו פירוש למקרא, ולא תיעוד מצרי בן התקופה. על המיילדות: שמות א, טו–כא; על חמלת בת פרעה: שמות ב, ה–י (https://mechon-mamre.org/i/t/x/x0202.htm).
• מלכים ב׳ יח, ז–טז; כד–כה: מרד, מס, כיבוש והגליה בימי אשור ובבל. המאמר מבחין בין החוויה היהודית של החורבן לבין בירור מטרותיו המדיניות של הכובש.
• עזרא א–ו; סדר עולם רבה, פרקים כח–כט; בבלי מגילה יא ע״ב–יב ע״א. **סדר תקופת פרס במאמר הוא לפי מסורת חז״ל:** ראשית השיבה והבנייה בימי כורש, הפסקת הבנייה, מאורעות פורים בימי אחשוורוש, וחידוש הבנייה והשלמת הבית בימי דריווש. הצגת הסדר במסורת חב״ד (https://www.chabad.org/library/article_cdo/aid/3671017/jewish/Discover-the-Four-Exiles-of-the-Jewish-People.htm). במחקר ההיסטורי המקובל מזוהה אחשוורוש עם חשיארש הראשון, שמלך לאחר השלמת הבית המתוארכת בו ל־515 לפנה״ס. לכן לא הוצמדו לחלק הפרסי במאמר תאריכים לועזיים המערבבים את שתי שיטות המניין. לדיון בשתיהן: ישיבת הר עציון — Timeframe and Chronology (https://www.etzion.org.il/en/tanakh/ketuvim/megillat-esther/timeframe-and-chronology-chapter-1). קריאת מגילת אסתר היא קריאה במקור המקראי ובחז״ל, ואינה טענה שכל פרטי העלילה אומתו במקורות חיצוניים.
• אסתר ג, ב–יא; בבלי מגילה יג ע״ב, ״ליכא דידע לישנא בישא כהמן״. מגילת אסתר, פרק ג׳ (https://www.sefaria.org/Esther.3?lang=he); הסוגיה במגילה (https://www.sefaria.org/Megillah.13b?lang=he).
• מקבים א׳ א, יא–טו, מא–סד; מקבים ב׳ ד–ו. מקבים א׳ א׳, תרגום והערות (https://bible.usccb.org/bible/1maccabees/1). התיארוך לשנת 167 לפנה״ס הוא המקובל במחקר. היחס בין מאבקי הפנים ביהודה, מדיניות המלך והגזרות הוא נושא למחלוקת מחקרית; המאמר אינו קובע מניע יחיד.
• Gerard S. Sloyan, Christian Persecution of Jews Over the Centuries (https://www.ushmm.org/research/about-the-mandel-center/initiatives/religion-holocaust/resources/christian-persecution-of-jews-over-the-centuries), מוזיאון השואה האמריקאי. על התגבשות ההאשמות התיאולוגיות: Antisemitism in History: From the Early Church to 1400 (https://encyclopedia.ushmm.org/content/en/article/antisemitism-in-history-from-the-early-church-to-1400). ההבחנה בין ביצוע הצליבה בידי רומא לבין האשמה קולקטיבית של יהודים אינה מכריעה בכל פרט של האחריות האישית המיוחסת במקורות לבני התקופה.
• פילון האלכסנדרוני, נגד פלאקוס, סעיפים 45–75, קטעים בתרגום ובהקדמה: Riots in Alexandria, 38 CE (https://www.posenlibrary.com/entry/riots-alexandria-38-ce), Posen Library. זוהי עדות יהודית בת התקופה, שיש לקרוא גם לאור מטרותיה הרטוריות. מעמדם המשפטי המדויק של יהודי העיר וסיבות האלימות נתונים לדיון מחקרי; המאמר אינו מזהה את המאורע עם האנטישמיות הגזעית המודרנית.
• Charles Matson Odahl, Constantine the Great and Christian Imperial Theocracy (https://scholarworks.boisestate.edu/history_facpubs/111/), 2007; Sloyan, המקור שבהערה 9. יש להבחין בין חסות קונסטנטינוס לבין קביעת מעמדה הרשמי של הנצרות הניקאית ב־380, ובין אלה לבין התפתחות אמצעי הכפייה בתקופות מאוחרות יותר.
• רמב״ם, הלכות יסודי התורה א, ז–ח (https://www.chabad.org/library/article_cdo/aid/904960/jewish/Yesodei-haTorah-Chapter-1.htm), על אחדות ה׳ ושלילת הגשמות. ההסבר בגוף המאמר מבטא את נקודת המבט היהודית, ואינו מתיימר לסכם את כל הפולמוס הפילוסופי. לתיאור האמונה הנוצרית במונחיה שלה: הקטכיזם הקתולי, סעיפים 461–469 (https://www.vatican.va/content/catechism/en/part_one/section_two/chapter_two/artcile_3.html). הדוקטרינה הנוצרית אינה גורסת שישו חדל להיות אלוהי כשקיבל טבע אנושי. הרמב״ם מובא כניסוח שיטתי מאוחר של העמדה היהודית, ולא כדמות שפעלה בתקופה הרומית.
• קוראן 2:127 (https://quran.com/2/127), על אברהם וישמעאל ויסודות הבית; סורה 112 (https://quran.com/112), על אחדות האל ושלילת הולדה. על הזיקה הסלקטיבית למסורות יהודיות, נוצריות וערביות קודמות: אוניברסיטת אוקספורד, Qur’anic Commentary: An Integrative Paradigm (https://qucip.web.ox.ac.uk/). הדמיון בין מסורות אינו מזהה כשלעצמו מורה מסוים או מסלול מסירה יחיד. לניסוח היהודי של נצחיות התורה: רמב״ם, הלכות יסודי התורה ט, א (https://www.chabad.org/library/article_cdo/aid/904993/jewish/Yesodei-haTorah-Chapter-9.htm). יש להבחין בין הסבר אמוני למקור הקוראן לבין חקירה היסטורית של סביבת התגבשותו.
• צחיח אל־בוח׳ארי, חדית׳ 3043 — בני קורייט׳ה (https://sunnah.com/bukhari:3043); חדית׳ 2329 — הסכם ח׳ייבר (https://sunnah.com/bukhari:2329). אלה מסורות מוסלמיות שנערכו לאחר האירועים. לדיון מחקרי במסורות: M. J. Kister, The Massacre of the Banū Qurayẓa: A Re-Examination of a Tradition (https://kister.huji.ac.il/sites/default/files/pdf/banu_qurayza.pdf), Jerusalem Studies in Arabic and Islam 8 (1986), pp. 61–96; לתיאור הבסיסי נבדקו עמ׳ 61–63. ראו גם Banu Ḳuraiẓa (https://www.jewishencyclopedia.com/articles/2453-banu-kuraiza), Jewish Encyclopedia, בלי לאמץ את שיפוטיו של הערך הוותיק. התיארוך המקובל הוא 627 ו־628 בהתאמה. היקף ההוצאה להורג ופרטים אחרים נתונים לדיון במחקר. החדית׳ מבחין בין המתת גברים שהוגדרו כלוחמים לבין שביית נשים וילדים; הניסוח במאמר אינו טוען שכל הילדים נהרגו או שכל מי שהומת השתתף בפועל בלחימה.
• מוחמד אל־בוח׳ארי — محمد البخاري, צחיח אל־בוח׳ארי — صحيح البخاري, חדית׳ 3043 (https://sunnah.com/bukhari:3043), על הכרעת סעַד בן מועאד׳ בעניין בני קורייט׳ה ואישורה בידי מוחמד. וכן: מאיר יעקב קיסטר, “הטבח בבני קורייט׳ה: בחינה מחודשת של מסורת” — M. J. Kister, “The Massacre of the Banū Qurayẓa: A Re-Examination of a Tradition” (https://kister.huji.ac.il/sites/default/files/pdf/banu_qurayza.pdf), Jerusalem Studies in Arabic and Islam 8, 1986, עמ׳ 61–96. תיאור האירוע מיוחס למסורות המוסלמיות; הדיון במנגנון ההצדקה הוא פרשנות המאמר.
• קוראן 9:29 (https://quran.com/9/29), 3:113–115 (https://quran.com/3/113-115). מעמד בני החסות השתנה בין שלטונות ומקומות, ואין ללמוד מפסוק יחיד על מכלול יישומו. לסקירה ולהפניות על המסגרת ועל ביטולה תחת המווחדון: Almohad doctrine (https://en.wikipedia.org/wiki/Almohad_doctrine), ובייחוד מקורותיה המחקריים של מריבל פיירו המפורטים בהערה 20. לדיון רחב נוסף: Bernard Lewis, The Jews of Islam, Princeton University Press, 1984; ספר זה אינו מוצג כאן ככזה שנקרא במלואו במסגרת העבודה.
• Richard Gottheil and Meyer Kayserling, Nagdela, Abu Ḥusain Joseph Ibn (https://www.jewishencyclopedia.com/articles/11271-nagdela-nagrela-abu-husain-joseph-ibn), Jewish Encyclopedia; Granada (https://www.jewishencyclopedia.com/articles/6855-granada). מדובר בערכים ותיקים; המאמר משתמש בהם לעובדות הבסיסיות על המשרה, ההסתה, הרצח והטבח ב־1066, ואינו מאמץ את שיפוטי האופי שבחלק מן התיאורים.
• Albert of Aix and Ekkehard of Aura, Emico and the Slaughter of the Rhineland Jews (https://sourcebooks.web.fordham.edu/source/1096jews.asp), קטעי כרוניקות בתרגום, Fordham University. לסקירה: מוזיאון השואה האמריקאי, המקורות שבהערה 9. מספרי הקורבנות בכרוניקות לא הועתקו למאמר.
• מוזיאון השואה האמריקאי, Blood Libel: History and Impact (https://encyclopedia.ushmm.org/content/en/article/blood-libel). יש להבחין בין האשמת הרצח הפולחני בנוריץ׳ ב־1144 לבין המוטיב המאוחר יותר של שימוש בדם. אותו מקור מתאר את פוגרום קיילצה ב־1946. בכל המקרים מדובר בהאשמות שווא אנטי־יהודיות, ולא בתיאור של פולחן יהודי.
• Maribel Fierro, The Religious Policy of the Almohads (https://academic.oup.com/edited-volume/34345/chapter-abstract/291408756), The Oxford Handbook of Islamic Theology; וכן Conversion, ancestry and universal religion (https://www.tandfonline.com/doi/full/10.1080/17546559.2010.495289), Journal of Medieval Iberian Studies, 2010. רמב״ם, איגרת השמד; הספרייה הלאומית — The Letter of Apostasy (https://blog.nli.org.il/en/apostasy/). הכפייה המווחדית הופנתה גם נגד מוסלמים שלא קיבלו את אמונת התנועה.
• ועידת לטרן הרביעית, 1215, תקנה 68 (https://sourcebooks.web.fordham.edu/basis/lateran4.asp), מקור בתרגום ב־Fordham University. התקנה מתייחסת ליהודים ולמוסלמים, ודורשת הבחנה בלבוש; אין היא קובעת צורת טלאי אחידה לכל אירופה.
• הארכיון הלאומי הבריטי, Jews in England in 1290 (https://www.nationalarchives.gov.uk/education/teaching-resources/jews-in-england-in-1290/), מקורות ודיון בצו הגירוש, במעמד היהודים ובאינטרסים הכספיים והפוליטיים של הכתר. חוברת המקורות (https://cdn.nationalarchives.gov.uk/documents/education/jews-in-england-1290.pdf). הגירוש מאנגליה נבחר כדוגמה מוקדמת למדיניות מלכותית, ולא כרשימה ממצה של גירושי ימי הביניים.
• The Black Death and the Jews, 1348–1349 (https://sourcebooks.web.fordham.edu/jewish/1348-jewsblackdeath.asp), מקורות היסטוריים בתרגום, Fordham University. החומר כולל הודאה שנגבתה בעינויים, כרוניקה על שטרסבורג ועדות למות יהודי במגפה. ההודאה מובאת כראיה לכפייה וליצירת עלילה, ולא כעדות אמינה להרעלה.
• The Expulsion from Spain, 1492 (https://sourcebooks.web.fordham.edu/jewish/1492-jews-spain1.asp), מקור עברי בן התקופה בתרגום ובהערות, Fordham University. אין לזהות את נפילת הממלכה המוסלמית בגרנדה עם גירוש כלל האוכלוסייה המוסלמית.
• Már Jónsson, The expulsion of the Moriscos from Spain in 1609–1614 (https://www.cambridge.org/core/journals/journal-of-global-history/article/expulsion-of-the-moriscos-from-spain-in-16091614-the-destruction-of-an-islamic-periphery/CA674D527734A60621865F2A99FB60C7), Journal of Global History, 2007. להבחנת מועדי הכפייה בקסטיליה ובכתר אראגון: Morisco (https://en.wikipedia.org/wiki/Morisco). יש להבחין בין מועד הצו לשלבי יישומו.
• מוזיאון השואה האמריקאי, Ghettos (https://encyclopedia.ushmm.org/content/en/article/ghettos), על מקור המונח בוונציה ב־1516 וההבחנה מן הגטאות בתקופת השואה; Ghetto — Echoes of Memory (https://pr-715.main.ushmm.org/remember/holocaust-reflections-testimonies/echoes-of-memory/ghetto), על סגירת השערים בלילה.
• Sloyan, המקור שבהערה 9, על שינוי יחסו של לותר; מוזיאון השואה האמריקאי, Why the Jews: History of Antisemitism (https://pr-725.main.ushmm.org/antisemitism/what-is-antisemitism/why-the-jews-history-of-antisemitism), ובו קטעים מחיבורו מ־1543. ההשוואה לתהליכים מאוחרים אינה טענה לקו סיבתי יחיד וישיר אל הנאציזם.
• YIVO Encyclopedia, Gzeyres Takh Vetat (https://encyclopedia.yivo.org/article.aspx/gzeyres_takh_vetat); Leaseholding (https://encyclopedia.yivo.org/article/341), על החכירה, יחסי האצולה והאיכרים והמתחים שקדמו למרד. המאמר אינו נוקב במספר קורבנות מוסכם, ואינו הופך את תפקידם הכלכלי של חלק מן היהודים לאחריות של כלל הקהילות או להצדקה לפגיעה בהן.
• Admission of Jews to Rights of Citizenship, 27 September 1791 (https://www.revolution.chnm.org/d/287), נוסח החלטת האספה הלאומית בתרגום, Roy Rosenzweig Center for History and New Media, George Mason University. האמנציפציה הוגשמה בזמנים שונים במדינות שונות; אין כאן טענה לשוויון אירופי כולל כבר ב־1791.
• מוזיאון השואה האמריקאי, Antisemitism (https://encyclopedia.ushmm.org/content/en/article/antisemitism), ובייחוד הדיון בלאומיות, בהשתלבות ובאנטישמיות המודרנית. הניסוח על האשמת היהודי הן בשל נבדלותו והן בשל השתלבותו הוא סינתזה פרשנית של המאמר.
• ירון הראל, עלילת דמשק (https://www.biu.ac.il/article/75760), אוניברסיטת בר־אילן; הספרייה הלאומית, אוסף עלילת דמשק (https://www.nli.org.il/he/archives/NNL_ARCHIVE_AL990033703530205171/NLI). התיאור מבחין בין שחרור האסירים לבין זיכוי משפטי רשמי, ובין תפקידי הקונסול, הרשויות המקומיות ומפיצי ההאשמה.
• Wilhelm Marr, The Victory of Jewry over Germandom, March 1879 (https://germanhistorydocs.org/en/forging-an-empire-bismarckian-germany-1866-1890/wilhelm-marr-the-victory-of-judaism-over-germandom-march-1879), German History in Documents and Images, מקור בתרגום ובהקדמה; Jews and Antisemitism in the Late 1800s (https://exhibitions.wienerholocaustlibrary.org/fighting-antisemitism/exhibition/jews-and-antisemitism-in-the-late-1800s/), Wiener Holocaust Library.
• John Klier, Pogroms (https://encyclopedia.yivo.org/article/260), YIVO Encyclopedia; מוזיאון השואה האמריקאי, Pogroms (https://encyclopedia.ushmm.org/content/en/article/pogroms). הדיון בהיעדר ראיות לתכנון מרכזי של כלל הפרעות מתייחס למחקר על 1881–1882, ולא לכל מעשי השלטון הרוסי בכל התקופות.
• מוזיאון השואה האמריקאי, Alfred Dreyfus and the Dreyfus Affair (https://encyclopedia.ushmm.org/content/en/article/alfred-dreyfus-and-the-dreyfus-affair). המעצר וההרשעה: 1894; טקס ההשפלה: ינואר 1895; חשיפת ראיות נגד אסטרהאזי: 1896. ההסבר בדבר הגנה על כבוד המוסד נשען על ההתנגדות המתועדת לפתיחת הפרשה מחדש.
• מוזיאון השואה האמריקאי, Protocols of the Elders of Zion: Key Dates (https://encyclopedia.ushmm.org/content/en/article/protocols-of-the-elders-of-zion-key-dates); An Antisemitic Conspiracy (https://encyclopedia.ushmm.org/content/en/article/protocols-of-the-elders-of-zion). המקורות מתעדים את הפרסום ברוסיה, ההפצה במלחמת האזרחים, החשיפה ב־1921 והשימוש הנאצי.
• הדסה בן־עתו, השקר מסרב למות — מאה שנות הפרוטוקולים של זקני ציון. במסגרת העבודה נקראו חלקים מן התרגום הפרסי המלא (https://mihantv.com/wp-content/uploads/2018/11/The-Lie-that-Wouldnt-Die.pdf), ובכללם עמ׳ 172–175, 192–195, 214–217, 234–239, 375–378, 385–386. אין כאן טענה לקריאת הספר כולו. לדיון ביקורתי בשחזור מקור הפרוטוקולים: Michael Hagemeister, “The Protocols of the Elders of Zion: Between History and Fiction”, New German Critique 35(1), 2008, pp. 83–95, עותק המאמר (https://fschuppisser.ch/storepdf/hageprot.pdf). המחלוקת היא על פרטי ההפקה והייחוס, ולא על היות הפרוטוקולים זיוף.
• הסכם סייקס–פיקו, 1916 (https://avalon.law.yale.edu/20th_century/sykes.asp), נוסח המסמך באתר פרויקט אוולון, אוניברסיטת ייל; מוזיאון השואה האמריקאי, “חאג׳ אמין אל־חוסייני: תאריכים מרכזיים” — “Hajj Amin al-Husayni: Key Dates” (https://encyclopedia.ushmm.org/content/en/article/hajj-amin-al-husayni-key-dates), על ההרשעה, החנינה והמינוי בשנים 1920–1922.
• מוזיאון השואה האמריקאי, Antisemitism in History: World War I (https://encyclopedia.ushmm.org/content/en/article/antisemitism-in-history-world-war-i); World War I: Aftermath (https://encyclopedia.ushmm.org/content/en/article/world-war-i-aftermath). ההסבר הנפשי בדבר קושי לשאת תבוסה הוא פרשנות לתפקודו הציבורי של המיתוס, ולא אבחון של כל מי שהאמין בו.
• מוזיאון השואה האמריקאי, Adolf Hitler and the Nazi Rise to Power, 1918–1933 (https://encyclopedia.ushmm.org/content/en/article/the-nazi-rise-to-power), על המשבר הכלכלי, התמיכה הציבורית, התעמולה, האלימות והמגעים הפוליטיים שקדמו למינוי היטלר. אין לייחס לכל מצביע נאצי אותו מניע.
• מוזיאון השואה האמריקאי, Introduction to the Holocaust (https://encyclopedia.ushmm.org/content/en/article/introduction-to-the-holocaust); Nazi Antisemitism (https://encyclopedia.ushmm.org/content/en/article/antisemitism-in-history-nazi-antisemitism). יד ושם, תחילת הרצח ההמוני בשואה — גורלן של משפחות יהודיות ב־1941 (https://wwv.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/jewish-families-1941/index.asp). התיאור מבחין בין ההדרה לפני המלחמה לבין התרחבות הרצח השיטתי במהלכה. על הידיעה בזמן המלחמה: הצהרת בעלות הברית על הרצח ההמוני, 17 בדצמבר 1942 (https://encyclopedia.ushmm.org/content/en/timeline-event/holocaust/1942-1945/allied-nations-issue-statement-on-mass-murder).
• מוזיאון השואה האמריקאי, Bystanders (https://encyclopedia.ushmm.org/content/en/article/bystanders), על דרגות מעורבות, פקידים, הלשנה, רכישת רכוש והבדלים בין אדישות, פחד ותמיכה. ההסבר כיצד רווח מעודד הצדקה של הרדיפה הוא מסקנה פרשנית מן המקרים.
• מוזיאון השואה האמריקאי, Collaboration (https://encyclopedia.ushmm.org/content/en/article/collaboration), על שיתוף פעולה של ממשלות, כוחות מקומיים ואזרחים, ובכלל זה וישי, רומניה וקרואטיה. ההבחנה בין אזרחים, פליטים וחסרי אזרחות נועדה למנוע את הצגת כל יהודי אירופה כנתינים זרים.
• יד ושם, Sugihara Chiune (https://collections.yadvashem.org/en/righteous/4017719), תיק חסיד אומות העולם; תיעוד אשרות מעבר ליהודים שהנפיק ב־1940 (https://collections.yadvashem.org/en/documents/search-results?f_subjects_search_en=Sugihara+Chiune+%281900+-+1986+%29&page=1). מדובר בצ׳יאונה־סמפו סוגיהארה, ולא במיצובישי.
• מוזיאון השואה האמריקאי, The Farhud (https://encyclopedia.ushmm.org/content/en/article/the-farhud). המקור דן בהסתה, במשבר השלטוני, באלימות וגם במקרים של הגנה על יהודים בידי שכניהם.
• מוזיאון השואה האמריקאי, Collaboration and Complicity during the Holocaust (https://www.ushmm.org/information/press/press-releases/collaboration-and-complicity-during-the-holocaust), ובייחוד הדיון בפולין: כיבוש ודיכוי, שיתוף פעולה מקומי, ידוובנה, סחיטה וביזה, לצד ממשלה גולה ומאמצי הצלה. המקור אינו תומך בהטלת אחריות אחידה על כלל הפולנים.
• יד ושם, Murder Story of Rowne Jews in the Sosenki Forest (https://collections.yadvashem.org/en/untold-stories/killing-site/14627815), תיאור מחקרי ועדויות. שוטרי עזר אוקראינים וגדוד משטרה גרמני 315 הקיפו את אתר הירי כדי למנוע בריחה בנובמבר 1941. רובנה היא ריבנה שבאוקראינה כיום; גבולות המדינות השתנו בתקופה הנדונה.
• מוזיאון השואה האמריקאי, Hajj Amin al-Husayni meets Hitler (https://encyclopedia.ushmm.org/content/en/film/hajj-amin-al-husayni-meets-hitler), על פגישת 28 בנובמבר 1941; Hajj Amin al-Husayni: Wartime Propagandist (https://encyclopedia.ushmm.org/content/en/article/hajj-amin-al-husayni-wartime-propagandist), על שידורי התעמולה, מטרותיהם ותמיכת המשטר הנאצי. האחריות המתוארת היא של מנהיגים וגורמים מזוהים, ואינה מייצגת עמדה אחידה של כלל הערבים או המוסלמים.
• מוזיאון השואה השוודי, How Did the Media Report on Refugees? (https://museumforintelsen.se/en/digital-exhibitions/in-black-and-white/how-did-the-media-report-on-refugees/), על מדיניות הקליטה המגבילה, המפנה ב־1942–1943, גירוש יהודי נורווגיה, העיתונות ושינוי עמדות בעלי תפקידים. אין כאן ייחוס השינוי לגורם חינוכי יחיד.
• מוזיאון השואה האמריקאי, Rescue in Denmark (https://encyclopedia.ushmm.org/content/en/article/rescue-in-denmark), וכן King Christian X of Denmark (https://encyclopedia.ushmm.org/content/en/article/king-christian-x-of-denmark). המקורות מתארים הצלה ציבורית רחבה, הגנה מוסדית ותנאים גאוגרפיים ושלטוניים מיוחדים. לא כל יהודי דנמרק ניצלו, ואין להסיק מן ההצלחה שתנאים דומים התקיימו בכל ארץ.
• מכתב הבישופים הדנים, ספטמבר 1943, שנקרא בכנסיות ב־3 באוקטובר, בתוך Johan M. Snoek, The Grey Book (https://www.gutenberg.org/cache/epub/14764/pg14764.html), פרק 26, עמ׳ 166–168 במהדורה המקורית. נקרא הקטע הרלוונטי, לא הספר כולו. המכתב קושר בין התנגדות לרדיפה, שוויון אזרחי, חירות דתית ומצפון דתי.
• מוזיאון השואה האמריקאי, The Holocaust in Hungary (https://encyclopedia.ushmm.org/content/en/article/the-holocaust-in-hungary). כ־437 אלף גורשו בין 15 במאי ל־9 ביולי 1944; רובם לאושוויץ. אין בכך טענה שרדיפת יהודי הונגריה החלה רק עם הכיבוש הגרמני.
• Martin A. Weiss, Congressional Research Service, Arab League Boycott of Israel, RS22424 (https://www.everycrsreport.com/reports/RS22424.html), עדכון 19 במאי 2006, עמ׳ 1–3 והערה 5. המקור מתעד את ראשית החרם ב־1945, הרחבתו ואת השונות באכיפתו, ומפנה להסכמי מצרים מ־26 במרס 1979 וירדן מ־26 באוקטובר 1994. אין להסיק ממנו מהי דעת הציבור במדינות אלה או מה מצב האכיפה כיום.
• United Nations Special Committee on Palestine, Report to the General Assembly, A/364 (https://www.un.org/unispal/document/auto-insert-179435/), 3 בספטמבר 1947, פרק II, הדיון באוכלוסייה ובסעיף Immigration and Natural Increase. הקביעה בדבר ריבוי טבעי נוגעת לגידול האוכלוסייה בתקופה הנסקרת בדוח, ולא למוצאם של כל תושבי הארץ בכל התקופות. גבולות הנתונים אינם מאפשרים להסיק אילן יוחסין משפחתי משם או ממראה.
• מחלקת המדינה האמריקאית, Office of the Historian, The Arab-Israeli War of 1948 (https://history.state.gov/milestones/1945-1952/arab-israeli-war). סקירה היסטורית על דחיית החלוקה, הלחימה והכניסה של צבאות ערב לשטחי המנדט לשעבר. השימוש במאמר מתייחס למהלכים מדיניים וצבאיים מתועדים; הוא אינו מייחס מניע יחיד לכל המשתתפים.
• מוזיאון השואה האמריקאי, The Postwar Refugee Crisis and the Establishment of the State of Israel (https://encyclopedia.ushmm.org/content/en/article/postwar-refugee-crisis-and-the-establishment-of-the-state-of-israel). ההבחנה בין ביקורת על פעולות מדינה לבין אשמה של ציבור על סמך זהותו היא עיקרון מנחה בניתוח שבמאמר.
• Joshua Rubenstein, Jewish Anti-Fascist Committee (https://encyclopedia.yivo.org/article.aspx/jewish_anti-fascist_committee), YIVO Encyclopedia, על סגירת הוועד ב־1948, המעצרים, המשפט והוצאת שלושה־עשר נאשמים להורג ב־12 באוגוסט 1952. הכינוי ״ליל המשוררים הנרצחים״ אינו אומר שכל הנאשמים היו משוררים.
• הארכיון הלאומי האמריקאי, Iraqi Jewish Archive, item 2778 (https://www.archives.gov/exhibits/ija/content/2778), הכולל חקיקה עיראקית על אזרחות ועל רכוש היהודים; דבורה הכהן, ״עליית עזרא ונחמיה״ — העלייה מעיראק (https://historynet.cet.ac.il/pages/printitem.asp?item=19900). על היקף העלייה בשנים 1950–1951: תקציר מחקרו של משה גת, קהילה יהודית במשבר: יציאת עיראק 1948–1951 (https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990010751710205171/NLI), הספרייה הלאומית. ההסבר אינו מצמצם את כל היציאה מארצות האסלאם לסיבה אחת.
• YIVO Encyclopedia, Doctors’ Plot (https://encyclopedia.yivo.org/article.aspx/Doctors_plot); A. Mark Clarfield, The Soviet “Doctors’ Plot”—50 years on (https://www.bmj.com/content/325/7378/1487), BMJ 325, 2002, pp. 1487–1489; עותק במאגר PMC (https://pmc.ncbi.nlm.nih.gov/articles/PMC139050/). המאמר מתייחס להאשמות הכוזבות, למסע התעמולה ולביטולן אחרי מות סטלין, ואינו קובע תוכנית גירוש המונית שפרטיה שנויים במחלוקת.
• ועידת הוותיקן השנייה, נוסטרה אטאטה (https://www.vatican.va/archive/hist_councils/ii_vatican_council/documents/vat-ii_decl_19651028_nostra-aetate_he.html), סעיף 4, 28 באוקטובר 1965. ההצהרה מעידה על שינוי מוסדי; אין בה כשלעצמה מדידה של שינוי עמדות כלל המאמינים.
• הליגה הערבית, Khartoum Resolution (https://www.un.org/unispal/document/auto-insert-193039/), 1 בספטמבר 1967, סעיף 3, נוסח המאוחסן במאגר UNISPAL. המסמך מבטא עמדת פסגה בנקודת זמן מסוימת ואינו מתאר את מדיניות כל מדינות ערב בכל התקופות.
• האמנה הלאומית הפלסטינית, 1968 (https://www.un.org/unispal/document/auto-insert-203580/), סעיפים 19–20, בנוסח המופיע בארכיון מסמכי האו״ם. מדובר בטקסט של אש״ף שהארכיון משמר, ולא בעמדה שאימץ האו״ם. בהמשך המאמר מצוינים חילופי המכתבים ב־1993, ויש להבחין בין נוסח היסטורי לבין התחייבויות מאוחרות.
• העצרת הכללית של האו״ם, החלטה 3379, 10 בנובמבר 1975 (https://digitallibrary.un.org/record/189598/); החלטה 46/86, 16 בדצמבר 1991 (https://www.un.org/unispal/document/auto-insert-180327/), המבטלת את הקביעה שבהחלטה הקודמת. פרשנות משמעותן למנגנוני הכללה מובחנת כאן מן התוכן הרשמי של ההחלטות.
• אמנת חמאס, 1988 (https://avalon.law.yale.edu/20th_century/hamas.asp), סעיפים 11, 15, 19, 22 ו־32, Avalon Project, Yale Law School. ההתייחסות היא למסמך ההיסטורי הזה, ולא לטענה שכל מסמכי התנועה המאוחרים משתמשים בניסוח זהה. סעיפים 15 ו־19 מעידים במפורש על מטרת ההנחלה והגיוס; הם אינם לבדם הוכחה לטענה שהאמנה נכתבה משום שהעולם הערבי כולו התעייף מן המאבק.
• חילופי המכתבים בין יאסר ערפאת ליצחק רבין, 9 בספטמבר 1993 (https://www.un.org/unispal/document/auto-insert-183553/), בנספחים למכתב ישראל לאו״ם A/55/823–S/2001/197 מ־6 במרס 2001. ההפניה מוכיחה את ההתחייבויות המוצהרות; היא אינה קביעה שכל התחייבות קוימה או הערכה כוללת של תהליך אוסלו.
• מוזיאון השואה האמריקאי, Holocaust Denial: Key Dates (https://encyclopedia.ushmm.org/content/en/article/holocaust-denial-key-dates), ובכלל זה הכנס הממשלתי בטהרן בדצמבר 2006. הדיון עוסק בהכחשה ובמראית העין המחקרית שלה, ואינו שולל מחקר ביקורתי הנשען על ראיות.
• מחלקת המדינה האמריקאית, 2009 Human Rights Report: Qatar (https://2009-2017.state.gov/j/drl/rls/hrrpt/2009/nea/136078.htm), על דרשת אל־קרדאווי ששודרה ב־9 בינואר 2009. זהו ייחוס לדוח הרשמי; לא נעשתה כאן בדיקה עצמאית של הקלטת הדרשה המלאה.
• Hamas, A Document of General Principles and Policies, May 2017 (https://palestina-komitee.nl/wp-content/uploads/2017/11/HAMAS-A-Document-of-General-Principles-and-Policies-May-1-2017.pdf), סעיפים 16 ו־19–20. עותק של המסמך באנגלית, שהופץ בשם משרד התקשורת של חמאס. ההפניה למסמך ראשוני נועדה לבחינת הצהרות הארגון, ואינה אימוץ של תיאוריו ההיסטוריים או של טענותיו.
• משרד המשפטים האמריקאי, Jury Recommends Sentence of Death for Pennsylvania Man Convicted for Tree of Life Synagogue Shooting (https://www.justice.gov/usao-wdpa/pr/jury-recommends-sentence-death-pennsylvania-man-convicted-tree-life-synagogue-shooting), הודעה על ההליך המשפטי ועל רצח אחד־עשר המתפללים ב־27 באוקטובר 2018; כתב האישום המתוקן (https://www.justice.gov/usao-wdpa/press-release/file/1125346/dl?inline=), על דברי ההסתה שפרסם ברשת. אין כאן דיון בעונש הראוי.
• Al Jazeera Media Network, הודעה על השעיית שני עיתונאים ועל הסרת תוכן בנושא השואה (https://network.aljazeera.net/ar/node/1106), 19 במאי 2019. הרשת עצמה הודיעה על הפרת כללי העריכה, היעדר פיקוח נאות וצעדי תיקון. לתיאור הקצר של העיוות: דיווח הרשת למחרת (https://www.aljazeera.com/news/2019/5/20/al-jazeera-suspends-two-journalists-over-holocaust-report). עצם התיקון אינו מוחק את הפרסום, אך יש לכלול אותו בתיאור האירוע.
• Congressional Research Service, Qatar: Issues for the 119th Congress, R47467 (https://www.everycrsreport.com/files/2025-03-13_R47467_7e54bc80a3bb033dc1108f8f0f51f0b895a31329.html), 13 במרס 2025, ובייחוד Overview and Bilateral Relations ו־Israel and the Palestinians. עותק של דוח הקונגרס באתר EveryCRSReport. להסבר שמציגה קטאר עצמה: דברי ראש הממשלה ושר החוץ בפורום דוחה (https://mofa.gov.qa/en/qatar/latest-articles/latest-news/details/2024/12/07/prime-minister-and-minister-of-foreign-affairs-emphasizes-importance-of-applying-international-law-equally-to-all-conflicts), 7 בדצמבר 2024. הניתוח בדבר מעמד וכוח מיקוח הוא פרשנות של המאמר, ולא הוכחה למטרתה של כל העברה.
• מוזיאון השואה האמריקאי, הצהרה לרגל שנה למתקפת 7 באוקטובר (https://www.ushmm.org/en/information/press/press-releases/museum-statement-on-the-anniversary-of-hamass-october-7-attack-on-israel), 6.10.2024; UNESCO, Addressing Holocaust denial and distortion (https://www.unesco.org/en/teaching-holocaust-genocide/distortion). המאמר אינו מציג שיעורי עלייה מספריים או טוען לאחידות בין מדינות, והוא מבחין בין אנטישמיות לבין ביקורת על מדיניות.
• נשיאות טורקיה, מנהלת התקשורת, We stand ready to be one of the guarantors of Palestine (https://www.iletisim.gov.tr/english/haberler/detay/we-stand-ready-to-be-one-of-the-guarantors-of-palestine), 25 באוקטובר 2023. הנאום משמש מקור לעמדות שהציג ארדואן, לרבות יחסו לחמאס, הסתייגותו מפגיעה באזרחים והצעת הערבות. הטענות העובדתיות האחרות שבנאום אינן מאומצות כאן.
• IMPACT-se, Review of Changes and Remaining Problematic Content: Egyptian Textbooks, Selected Examples 2023–24 (https://impact-se.org/publication/review-of-changes-and-remaining-problematic-content-egyptian-textbooks-selected-examples-2023-24/). נבדק תקציר הדוח באתר המכון, המתאר הן תכנים אנטישמיים שנותרו והן שינויים חיוביים; קובץ הדוח המלא לא היה נגיש בבדיקה זו. לכן לא מובאים כאן ציטוטים מפורטים מספרי הלימוד המצריים או טענה לבדיקה עצמאית של כלל הספרים.
• IMPACT-se, Review of the Jordanian National Curriculum 2025–2026 (https://impact-se.org/wp-content/uploads/2026/08/Report-Jordan-May-2026.pdf), מאי 2026. נבדקו המבוא והדוגמאות הרלוונטיות בדוח, הכולל צילומים ותרגומים. דוגמה 26, עמ׳ 57 בדוח: היסטוריה לכיתה י״ב, כרך א, 2025, עמ׳ 120; דוגמה 27, עמ׳ 58–59 בדוח: חינוך אסלאמי לכיתה ט׳, כרך ב, 2025, עמ׳ 57 ו־59. הדוח סוקר 125 ספרים, מהם 32 חדשים, ומציין גם תכנים חיוביים. זהו מחקר תוכן של מכון המתמחה בספרי לימוד, ולא סקר עמדות של תלמידים; המאמר לא בדק באופן עצמאי את כל 125 הספרים.
• עבד אל־עזיז אבן באז — عبد العزيز بن باز, “תשובות לשאלות בדבר הדין הדתי של הסכם שלום עם היהודים” — «أجوبة على أسئلة بخصوص حكم الصلح مع اليهود» (https://binbaz.org.sa/discussions/84/اجوبة-على-اسىلة-بخصوص-حكم-الصلح-مع-اليهود). פורסם בעיתון “אל־מוסלמון” — المسلمون, גיליון 520, בתאריך 19 בשעבאן 1415 להג׳רה, בשנת 1995; נדפס גם ב“קובץ פסקי ההלכה והמאמרים של השייח׳ אבן באז” — مجموع فتاوى ومقالات الشيخ ابن باز, כרך 8, עמ׳ 219. תשובה 1 עוסקת ביחס הדתי ובחינוך; תשובה 3 מזכירה במפורש את ההסכם בין אש״ף ליהודים.
• מוחמד בן צאלח אבן עות׳יימין — محمد بن صالح العثيمين, [“המפגש החודשי, מספר 22” — «اللقاء الشهري [22]»](https://audio.islamweb.net/audio/Fulltxt.php?audioid=112241), תמליל באתר “אסלאם־וב” — إسلام ويب. הקטע הרלוונטי מופיע תחת כותרת המקור “היהודים כמפרי בריתות לאורך ההיסטוריה” — «اليهود ناقضو العهود على مر التاريخ». מועד מסירת השיעור לא אומת.
• מוסד הפסיקה המצרי, דאר אל־אפתאא — دار الإفتاء المصرية, “הדגשת החובה לקיים התחייבויות ובריתות” — «الحث على ضرورة الالتزام والوفاء بالعهود والمواثيق» (https://dar-alifta.org/ar/fatwa/details/17393/الحث-على-ضرورة-الالتزام-والوفاء-بالعهود-والمواثيق). הפרסום עוסק בחובה הדתית הכללית לקיים הסכמים גם עם מדינות שאינן מוסלמיות; הוא אינו פירוש להסכם השלום בין מצרים לישראל.
• משרד החינוך האמריקאי, U.S. Department of Education Releases Latest Foreign Funding Disclosures from Federally-Funded American Universities (https://www.ed.gov/about/news/press-release/us-department-of-education-releases-latest-foreign-funding-disclosures-federally-funded-american-universities), 11 בפברואר 2026. הנתון מתייחס לדיווחים לשנת 2025 על מתנות וחוזים ממקורות מדינתיים ולא־מדינתיים. אין להציגו כתקציב להסתה או לייחס את כולו לממשלת קטאר.
• משרד האוצר האמריקאי, 2026 National Terrorist Financing Risk Assessment (https://home.treasury.gov/system/files/246/2026-NTFRA.pdf), מרס 2026, עמ׳ 8–9, פרק Hamas. הביטוי ״מאות מיליוני דולרים״ מובא מן ההערכה ואין להוסיף לו במאמר תדירות שנתית שלא פורטה במשפט המקור. הדוח מתייחס גם לתורמים שלא ידעו שכספם הוסט; אין להסיק שכל תרומה לסיוע פלסטיני היא מימון טרור.
• משרד האוצר האמריקאי, Treasury Disrupts Muslim Brotherhood and Hamas Financial Networks (https://home.treasury.gov/news/press-releases/sb0572), 23 ביולי 2026, הסעיף Hamas Money Exchange. מדובר בקביעות שבבסיס סנקציות מנהליות אמריקאיות, ולא בתיאור של פסק דין פלילי. מיקומה של חברה בטורקיה אינו כשלעצמו ראיה למימון ממשלת טורקיה.
• משנה, אבות (https://mechon-mamre.org/b/h/h49.htm), א, יד, דברי הלל על אחריות עצמית, אחריות מעבר לעצמי ודחיפות; ב, ד, על שיפוט הזולת; ד, א, על החכמה והלימוד; ג, ב: תפילה בשלומה של מלכות. מספור המשניות משתנה מעט בין מהדורות. היישומים החינוכיים והמוסדיים במאמר הם עיון במקורות, ולא תחליף לפירושם בהקשרם.
• רמב״ם, הלכות רוצח ושמירת נפש א, יד (https://mechon-mamre.org/i/b501.htm), על הצלה מסכנה ועל התרעה מפני פגיעה מתוכננת; וכן הלכות מלכים ומלחמות ה, א (https://mechon-mamre.org/i/e505.htm), המונה עזרת ישראל מפני תוקף בכלל מלחמת מצווה. החיבור לבית הלאומי הוא עיון ערכי, ולא פסיקה על מהלך צבאי מסוים. הקטע מפריד בין חובה להגן לבין ייחוס איום לכל בן קבוצה.
• תניא, ליקוטי אמרים, פרקים א ויב. פרק י״ב (https://www.chabad.org/library/tanya/tanya_cdo/aid/1393744/jewish/Tanya-Chapter-12-Part-1.htm), ובייחוד סופו, על איבה, שנאה, קנאה וכעס ביחסים עם הזולת; פרק א׳ (https://www.chabad.org/torah-texts/6707392/Chabadorg-Tanya/Chapter-1/Chapter-1). ההרחבה לעקרונות חינוכיים במאמר היא יישום עיוני, תוך שמירה על ההקשר החסידי של המקור.
• משלי כז, יט; תניא, ליקוטי אמרים, פרק מ״ו, תחילתו (https://www.chabad.org/library/tanya/tanya_cdo/aid/1192221/jewish/Tanya-Chapter-46-Part-1.htm). המשל על אהבה בין בני אדם משמש בפרק להסברת התעוררות אהבת ה׳. היישום במאמר אינו הבטחה שהבעת אהבה תמנע רדיפה ואינו מטיל אחריות על הנרדף.
• רמב״ם, הלכות מלכים ומלחמות י, יב (https://www.chabad.org/library/article_cdo/aid/1188355/jewish/Melachim-uMilchamot-Chapter-10.htm), על פרנסה, ביקור חולים וקבורה מפני דרכי שלום; תהילים קמה, ט. המקור מובא כחובה מעשית בתוך מסגרת ההלכה, ולא כטענה שאין בה הבחנות בין קבוצות או מצבים.
• UNESCO, Strategies to counter antisemitism: A handbook for educators (https://www.unesco.org/en/articles/strategies-counter-antisemitism-handbook-educators?hub=370), 2025; Countering Holocaust denial and distortion through education (https://www.unesco.org/en/articles/countering-holocaust-denial-and-distortion-through-education-lesson-activities-secondary-education), 2025. הצעות הסיום הן מסקנות חינוכיות ומעשיות של המאמר, ואינן הבטחה שתוכנית יחידה יכולה לבטל אנטישמיות.

שאלות שהמאמר עונה עליהן

• כיצד פחד, כישלון ואינטרס נהפכים להאשמה של ציבור שלם?
• מה מלמדות תחנות הרדיפה על תפקידם של שלטון, מוסדות, כסף ותעמולה?
• כיצד מבדילים בין ביקורת על מעשה מסוים לבין אשמה קולקטיבית של יהודים?
• כיצד אפשר להגן מפני איום ממשי בלי להפוך ציבור שלם לדמות אויב אחת?
• מהו תפקידם של תורה, חינוך ובית מגן בתיקון המבט על האחר?
• אילו עצירות מעשיות יכולות למנוע מהאשמה להפוך לעלילה ולרדיפה?

גוף המאמר

כשהאחר נעשה אשם

על שנאת היהודים, על האדם המביט בזולתו ועל האפשרות לשנות את המבט

מאמר זה עוקב אחר תחנות נבחרות בתולדות רדיפת היהודים, מן הסיפור המקראי ועד ימינו. עניינו בשאלה כיצד פחד, פגיעה בדימוי העצמי או אינטרס נהפכים להאשמה של ציבור שלם, וכיצד אפשר לקטוע את התהליך. המקורות התורניים ישמשו בו גם להתבוננות מוסרית באדם; המקורות ההיסטוריים יאפשרו לבדוק מה התרחש בכל תקופה, ומי נשא באחריות. אין כאן ניסיון למנות את כל הרדיפות, והחיים היהודיים שבין התחנות כללו גם יצירה, שגשוג וקשרים עם סביבתם.

1. המבט באחר והצורך למצוא אשם

אדם רואה את חברו מצליח. הוא יכול להתקרב אליו, לשאול כיצד עשה זאת וללמוד ממנו. אבל לפעמים אותה הצלחה מכאיבה לו. היא מזכירה לו את מה שחסר בחייו, את ניסיונותיו שלא עלו יפה, את המקום שאליו ביקש להגיע ולא הגיע. אם קשה לו לשאת את הכאב הזה, הוא עלול לחפש בהצלחת חברו פגם: ודאי רימה, ודאי ניצל מישהו, ודאי השיג לעצמו דבר שלא הגיע לו. כך הוא יכול להמשיך להרגיש צודק, בלי לברר מה באמת קרה.

האפשרות הזאת אינה הסבר להצלחת היהודים ואינה מטילה עליהם אחריות לשנאה. יהודים נרדפו גם כשהיו עניים, חסרי כוח ותלויים בחסדי אחרים. ההצלחה היא דוגמה לאופן שבו השונא מפרש את המציאות; האחריות להפיכת הפירוש לעלילה ולרדיפה מוטלת עליו.

גם כוונה טובה יכולה להתפרש מתוך עולם פנימי של חשד. מי שהתרגל להשתמש באנשים עשוי להתקשות להאמין שמישהו מסייע לו בלי לבקש לנצל אותו. מי שמכיר מקרוב נדיבות עשוי לזהות אותה ביתר קלות, אך גם לטעות ולתת אמון במי שאינו ראוי לו. אנחנו פוגשים אדם אחר, ובתוך המפגש נוכחים גם ההרגלים שלנו, הפחדים שלנו והדברים שאנחנו עצמנו מסוגלים לעשות.

חז״ל נגעו בכך במילים ״במומו פוסל״. האמירה אינה מבטלת את הצורך לזהות רוע ממשי. היא מפנה גם את המבט פנימה: מניין באה הוודאות שלי על מניעיו של הזולת? האם הכרתי אותו, או שמילאתי את מה שאינני יודע בדברים שאני מכיר מתוך עצמי? [1]

המבט הזה, והקושי לקבל אחריות לכישלון, ילוו אותנו לאורך המאמר. הם עשויים להסביר חלק מן הדרך שבה שנאה מתפתחת בלב האדם. אבל כאשר עוברים מאדם יחיד לציבור שלם, נכנסים לתמונה גם שליטים, מטיפים, חוקים, אינטרסים ומערכות חינוך. אדם חושש יכול להאמין לעלילה; מנהיג יכול להבין מה מפחיד אותו ולהשתמש בפחד הזה כדי לצבור כוח. כדי להבין את שנאת היהודים צריך לראות כיצד הדברים נפגשים בחייהם של אנשים, בתוך הזמן שבו חיו.

יש להבחין גם בין שתי פעולות נפשיות קרובות. בהשלכה אדם מייחס לאחר נטייה שהוא מכיר בעצמו; בחיפוש אחר שעיר לעזאזל הוא מטיל על אחר אחריות לאסון או לכישלון. אפשר להאשים אדם בלי לייחס לו את מידותינו, ואפשר לחשוד בו בלי שחווינו כישלון קודם. במחקר פסיכולוגי נמצאה תמיכה בכך שהסטת אשמה יכולה להפחית תחושת אשמה עצמית או להשיב תחושת שליטה. המחקר מסייע לנסח שאלות; הוא אינו מוכיח מה התחולל בנפשו של כל רודף בהיסטוריה. [2]

גם צורותיה הציבוריות של השנאה אינן שלבים המחליפים זה את זה בסדר פשוט. התנגדות דתית ליהדות, דימוי של יהודים כגזע מסוכן ועלילות על כוח יהודי נסתר יכולים להצטבר ולהזין זה את זה. בכל תחנה נבחן מי סימן את היהודים, מה ביקש להשיג, איזו הצדקה הציע, וכיצד נהפכה ההאשמה למעשה.

2. מצרים ופרעה: ציבור שלם נעשה איום

ההתבוננות נפתחת בסיפור המקראי על מצרים, עוד לפני מתן תורה. פרעה עצמו כבר כינה את צאצאי יעקב ״עם בני ישראל״. הוא תיאר את התרבותם כסכנה, והעלה אפשרות שבמלחמה עתידית יצטרפו לאויבי מצרים. הכתוב אינו מקדים לכך תיאור של מרד מצדם. תחילה נוצר החשד בנאמנותו של ציבור שלם; אחריו באה המדיניות שנועדה להחלישו. [3]

מכאן עבר הסיפור להטלת עבודת כפייה ולשעבוד קשה, ובהמשך לפקודה להמית את הבנים הנולדים ולהשליכם ליאור. החשש מפני מה שאולי יעשו המבוגרים בעתיד נעשה עילה לפגיעה גם בתינוקות. בני אדם שחיו בארץ הוצגו כבעיה שיש לנהל, והכוח שביד השלטון שימש להפקת עבודה מהם ולפגיעה בהמשכיותם. זהו הדגם המקראי המוקדם של רדיפה שיטתית המכוונת לבני ישראל כציבור בשל השתייכותם. אפשר לראות בו שורש של הדפוס שנכנה בהמשך אנטישמיות; אין בכך קביעה מחקרית שזהו האירוע הראשון מסוגו שניתן לתארך ולאמת במקורות חיצוניים. [3]

הרמב״ן, בפירושו ל״הבה נתחכמה לו״, מדגיש את ההדרגתיות ואת ההסוואה. לשיטתו, פרעה ביקש להימנע מפגיעה גלויה שתיחשף כעוול כלפי עם שהוזמן להתיישב במצרים. לפיכך התקדמה הרדיפה ממס ומשעבוד אל הרג בסתר ואל שיתוף הציבור בפגיעה. זוהי קריאה פרשנית המחדדת מנגנון בעל חשיבות: שלטון זקוק לעיתים לסיפור שיאפשר לאנשים להשתתף בעוול ולחשוב שהם מגינים על ארצם. [4]

במקרה הזה הפחד הדמוגרפי והשאיפה לשליטה ניכרים בטקסט יותר מחיפוש אשם בכישלון שכבר אירע. אפשר לשאול אם שליט המכיר יחסים של הכנעה מניח שגם האחר מבקש להכניעו, אך זו אפשרות פרשנית, ולא אבחון של פרעה. מה שהסיפור מראה בבירור הוא כיצד חשד בעתיד מצדיק פגיעה בהווה, וכיצד סימון הקבוצה מבטל את הצורך לבדוק את מעשיו של כל אדם בתוכה.

באותו סיפור עצמו מופיעה גם האפשרות להתנגד. המיילדות סירבו להמית את הילדים, ובת פרעה חמלה על משה אף שזיהתה שהוא מילדי העברים. השייכות למצרים ולבית המלוכה לא הכריעה מראש את בחירתה. כבר בפתיחה המקראית ניצבות זו מול זו מדיניות של רדיפה והחלטה אנושית לשמור על חייו של מי שסומן כאויב. [4]

3. מבבל לפרס וליוון: כיבוש, עלילה וכפייה

בהמשך הרצף המקראי, בשלהי ימי הבית הראשון, התקיימה ממלכת יהודה בעולם של אימפריות שביקשו לשלוט בארצות, בדרכים ובמקורות הכנסה. מלך קטן שניסה לפרוק עול הסתכן במסע מלחמה, בחורבן ובהגליה. כשבבל החריבה את ירושלים ואת המקדש, היא פגעה בלב חייו של העם היהודי; אולם כיבוש ודיכוי מרידות היו חלק ממדיניותה כלפי עמים נוספים. עומק האסון אינו מחייב שהמניע היחיד, או העיקרי, היה שנאת היהודים בשל יהדותם. [5]

ההבחנה הזאת חשובה: לא כל פגיעה בעם ישראל צמחה מאותו סוג של איום או שירתה אותה מטרה. יש שליט המבקש את המסים ואת הכניעה. יש שליט המבקש גם לשנות את אמונת הנתינים. ויש מי שמסמן בני עם שלם כאויבים, אפילו כשאין להם צבא הנלחם בו ואין בידם שלטון המסכן אותו.

לאחר נפילת בבל נפתחה ליהודים אפשרות אחרת. כורש מלך פרס התיר את השיבה לירושלים ואת בניית בית המקדש. חלק מן הגולים עלו לארץ, ואחרים נותרו במרחבי האימפריה. השבים החלו לבנות, אך נתקלו בהתנגדות והעבודה נעצרה. לפי סדר המאורעות שבמסורת חז״ל, בתקופה שבין תחילת השיבה לבין חידוש הבנייה והשלמת הבית התרחש סיפור פורים. [6]

על הרקע הזה מקבל סיפור המן את מלוא חריפותו. מרדכי אינו כורע לפניו. המן, אדם בעל מעמד וכוח, אינו מצליח לשאת את העובדה שאדם אחד אינו מעניק לו את הכבוד שהוא דורש. המגילה אומרת שהוא בז לשלוח יד במרדכי לבדו. העלבון אינו נשאר בין שני אנשים: המן מבקש לפגוע בעם שאליו מרדכי שייך. [7]

כדי להשיג את הסכמת המלך הוא משנה את דרך הצגת הדברים. לפני אחשוורוש מופיע עם מפוזר, בעל חוקים שונים, שאינו מקיים כביכול את חוקי המלכות. המלך אינו מתבקש לנקום את כבודו של המן; הוא מתבקש להסיר סכנה לשלטונו. לכך מצטרפת גם הצעת כסף לאוצר המלך. עניין אישי מקבל לבוש של טובת המדינה.

כאן מתגלה דבר שקשה לראות כאשר קוראים רק את תוצאת הסיפור. השונות היהודית כבר קיימת, אבל כדי להפוך אותה לעילה להשמדה צריך אדם שייתן לה משמעות מאיימת. אפשר לומר על ציבור שהוא שומר על מנהגיו, ואפשר לתאר את אותם מנהגים עצמם כראיה לכך שאי אפשר לסמוך עליו. רבא אומר על המן: ״ליכא דידע לישנא בישא כהמן״. כוחו של המסית הוא ביכולתו לקחת דבר מוכר ולהציגו כך שהשומע ירגיש כי הפגיעה באחר מגינה עליו. [7]

לאחר ימי אחשוורוש, על פי הסדר הזה, התחדשה הבנייה בימי דריווש והבית השני הושלם. החיים היהודיים בארץ ובתפוצות נמשכו, והשליטים התחלפו. המעבר משלטון פרס לעולם ההלניסטי הביא עמו גם תרבות בעלת כוח משיכה: שפה, חינוך, מעמד חברתי ודרכי חיים חדשות. בתוך החברה היהודית עצמה התפתח ויכוח על מידת ההשתלבות בה. [3, 5]

במאה השנייה לפני הספירה הפך הוויכוח הזה, בצירוף מאבקי שלטון והתערבות המלך הסלווקי, למשבר של כפייה דתית. גזרות אנטיוכוס הרביעי, המזוהות במחקר עם שנת 167 לפני הספירה, פגעו בשמירת שבת, בברית המילה ובעבודת המקדש. עבור משפחה יהודית, המשמעות הייתה שהדברים שבאמצעותם היא חיה את אמונתה נעשו מעשים שהשלטון אוסר. השליטה הגיעה אל הבית, אל חינוך הילדים ואל הגוף. [8]

השלטון דרש כאן ציות במקום שבו היהודי ראה חובה כלפי הקב״ה. לכן התנגדות לגזרה הייתה בעת ובעונה אחת מעשה דתי והפרת פקודת המלך. עצם הנאמנות לתורה הפכה אדם בעיני השלטון לסרבן שיש להכניע. במציאות הזאת, המאבק על הכוח והמאבק על האמונה נקשרו זה בזה בחיי היום־יום.

במעבר ממצרים לבבל, לפרס וליוון מתברר מדוע נדרשות כמה שאלות שונות. פרעה סימן ציבור כאיום עתידי; הכיבוש הבבלי נועד לדכא מרד ולהבטיח שליטה; המן הפך עלבון אישי להאשמה ציבורית; ובגזרות אנטיוכוס נקשרה נאמנות דתית באי־ציות לשלטון. ההבחנה בין המצבים מאפשרת לראות היכן מועיל ההסבר הנפשי, והיכן נדרשים גם הסברים מדיניים ודתיים.

4. רומא וצמיחת הנצרות: מן העימות להורשת אשמה

בראשית המאה הראשונה לספירה הייתה יהודה נתונה לשלטון רומי. בתוך העולם היהודי פעל ישו, וגם תלמידיו הראשונים היו יהודים. הוויכוחים שסביבם נגעו באמונה ובפירוש התורה, והצליבה עצמה בוצעה בידי השלטון הרומי. באותו שלב הנצרות עוד לא הי