לא תתעב מצרי — לצאת מן המֵצר

למה מצווה התורה שלא לתעב את מצרים אחרי השעבוד? עיון בהכרת הטוב שאינה מכחישה את הרע, ובזיכרון השלם שמאפשר לצאת מן המֵצר.

הכרת הטוב שאינה מכחישה את הרע

השאלה שהמאמר עוסק בה

כיצד מצווה התורה שלא לתעב את המצרי — לאחר השעבוד, הגזירות והשלכת הילדים ליאור?

החידוש המוצע

הכרת הטוב אינה הכחשת הרע: התורה דורשת זיכרון שלם — לזכור את הרעה במלוא חומרתה ובד בבד לא למחוק את הטובה שקדמה לה, וכך לצאת מן המֵצר בלי להישאר כבול בו.

מקורות יסוד

• דברים כג, ח–ט — הציווי המרכזי: ״לא תתעב אדֹמי כי אחיך הוא; לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו״. בפשוטו ובהלכה ההקשר הוא קבלת מצרי ואדומי בקהל מן הדור השלישי.
• רש״י לדברים כג, ח — ״לא תתעב מצרי — מכל וכל... שהיו לכם אכסניה בשעת הדחק״. המקור הישיר לכך שאין הרעה המאוחרת מוחקת את הטובה הראשונה.
• תלמוד בבלי, ברכות סג ע״ב — דרשת רבי יוסי בכבוד אכסניא: אף טובה שנעשתה לצורך הנותן מחייבת הכרה.
• תלמוד בבלי, בבא קמא צב ע״ב — ״בירא דשתית מיניה לא תשדי ביה קלא״ — הפסוק כמקור לאיסור ביזוי מקור שממנו נהנה האדם.
• העמק דבר לדברים כג, ח — ״מתכונת הנפש המעולה לגמול טובה ולא להיות כפוי טובה״ — המצווה מעצבת את נפש ישראל.
• מלבי״ם לדברים כג, ח — מצד מעשיהם היה מקום לתיעוב, אך ״גדולה אכסניא״ מגבילה את המחיקה המוחלטת.
• ספר החינוך, מצווה תקסד — המסגרת ההלכתית: שלא להרחיק מצרי מלבוא בקהל מן הדור השלישי לאחר גיור.
• בראשית מז, ו — מצרים כמקום הצלה והתיישבות במיטב הארץ — לצד התועלת שפרעה ביקש להפיק.
• שמות א, ח–י — שכחת יוסף כשורש החשד, הפחד והשעבוד.
• רש״י לשמות א, ח; סוטה יא ע״א — ״חדש ממש / שנתחדשו גזרותיו״; ״עשה עצמו כאילו לא ידעו״ — מחיקה מוסרית מכוונת.
• רבנו בחיי לשמות א, ח — מביא מדרש: כל הכופר בטובת חברו סופו לכפור בטובתו של הקב״ה. הייחוס הוא לרבנו בחיי המביאו בשם המדרש.
• בראשית טו, יג–יד — ״וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי״ — הכרת הטוב אינה מבטלת את הדין.
• שמות א, יד; א, כב — עבודת הפרך וגזרת היאור — חומרת הפשע שאף על פיו נאמר ״מכל וכל״.
• שמות יד, כח–כט — דין מצרים בים והצלת ישראל ביבשה.
• דברים כד, יח; כד, כב — ״וזכרת כי עבד היית״ — זיכרון הכאב כמקור לרחמים ולצדק כלפי החלש.
• דברים יז, טז — ״לא תסיפון לשוב בדרך הזה עוד״ — הכרת הטוב אינה מחייבת חזרה.
• רמב״ם, הלכות מלכים ומלחמות ה, ז–ח — ״ואין אסור אלא להשתקע שם״ — ההבחנה ההלכתית בין כניסה לצורך לבין ישיבת קבע.
• דברים ד, כ — ״מכור הברזל ממצרים״ — מצרים כתהליך היווצרות שממנו יש לצאת.
• משנה פסחים י, ה — ״בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים״.
• תניא, ליקוטי אמרים, פרק מז — יציאת מצרים בכל יום — יציאת הנפש האלוקית ממאסר הגוף.
• לקוטי תורה, צו, ד״ה ׳והניף ידו על הנהר בעים רוחו׳ — ״מצרים לשון מיצרים וגבולים״ — מקור הדרשה החסידית. בדפוסים: דרושי חג הפסח, סביב דף יז ע״א.
• לקוטי תורה, שיר השירים, ד״ה ׳הסבי עיניך מנגדי׳ — ״פרעה אותיות העורף״ — פנים מול אחוריים. הניסוח ״חסימת המעבר מן ההבנה אל המעשה״ הוא ביאור של המאמר.
• הבחנה: מקור וחידוש — הניסוח ״הכרת הטוב אינה הכחשת הרע״, ההקבלה בין שכחת יוסף לציווי שלא לשכוח את מצרים, ההבחנה בין ״אכסניה״ ל״בית״, משל הילדות והבגרות והיישום על גלות אירופה — כולם פיתוח רעיוני של המחבר הנשען על המקורות שלעיל, ואינם ציטוט חז״לי.

שאלות שהמאמר עונה עליהן

• מדוע אוסרת התורה לתעב את המצרי אחרי השעבוד?
• כיצד מתיישבת הכרת הטוב עם זכירת הרעה?
• מה משמעות ״אשר לא ידע את יוסף״ כשורש הנפילה המוסרית?
• מדוע אין הכרת הטוב מחייבת להישאר באכסניה?

גוף המאמר

יש פסוקים בתורה שהקושי שבהם גלוי לעין, ויש פסוקים שרק כאשר מעמידים אותם מול מכלול סיפורי התורה מתגלה עוצמת השאלה הטמונה בהם. כזה הוא הציווי המופיע בפרשת כי תצא:

״לא תתעב אדומי כי אחיך הוא; לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו״ (דברים כג, ח).

את טעמו של הציווי ביחס לאדומי אפשר להבין: ״כי אחיך הוא״ — עשו ויעקב אחים היו. אולם המשך הפסוק מעורר תמיהה גדולה בהרבה: ״לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו״. וכי מפני שגרנו בארצו עלינו שלא לתעבו? הלוא התורה עצמה מתארת באריכות את סבלם של ישראל במצרים: ״וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך״ (שמות א, יד). המצרים שעבדו את ישראל, גזרו ״כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו״ (שמות א, כב), רמסו את חירותם והפכו את חייהם לחיי עבדות.

זיכרון מצרים עובר כחוט השני בתורה. פעם אחר פעם מצוּוה ישראל לזכור: ״וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה׳ אלוקיך משם״ (דברים כד, יח); ״וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, על כן אנכי מצווך לעשות את הדבר הזה״ (שם, כב). ישנה יציאת מצרים, ישנן מכות מצרים, ישנו משפט מצרים וישנה קריעת ים סוף. הקב״ה כבר אמר לאברהם בברית בין הבתרים: ״וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי״ (בראשית טו, יד), ואכן הוא דן את מצרים, נפרע ממנה והוציא את ישראל מתוכה באותות ובמופתים.

כיצד אפוא, לאחר כל זאת, אומרת התורה: ״לא תתעב מצרי״?

רש״י אינו מקטין את הקושי אלא מחדד אותו:

״לא תתעב מצרי — מכל וכל; אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור. מה טעם? שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק״ (רש״י לדברים כג, ח).

דווקא המילים ״מכל וכל״ הן המפתח להבנת הציווי. אין התורה מכחישה את פשעי מצרים, אינה מזכה את פרעה ואינה דורשת מישראל לקרוא לרע טוב. הקב״ה שפט את המצרים על מעשיהם, וכל מכה ממכות מצרים גילתה שאין השעבוד נעלם מעיני הבורא. אולם לאחר הדין מציבה התורה גבול לנפשו של ישראל: אסור שהרעה המאוחרת תמחק לחלוטין את הטובה שקדמה לה.

מצרים לא הייתה מתחילתה בית עבדים. בשנות הרעב היא הייתה מקום הצלה. כאשר הרעב כבד בארץ כנען, ירדו יעקב ובניו למצרים, ושם זכו למקום מגורים ולמקור מחיה. פרעה אמר ליוסף: ״ארץ מצרים לפניך היא, במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך, ישבו בארץ גושן״ (בראשית מז, ו). משפחת יעקב נכנסה למצרים כשבעים נפש, ובתוכה התפתחה לעם רב.

אמת היא שמצרים נהנתה מנוכחותו של יוסף. יוסף הציל אותה מן הרעב, ניהל את כלכלתה, העשיר את בית פרעה וביסס את מלכותו. אף קבלתם של אחי יוסף לא הייתה בהכרח חסד טהור שאין עמו כל תועלת עצמית. אולם גם טובה שיש לנותן תועלת ממנה עדיין נקראת טובה.

כך למדו חז״ל:

״ומה מצריים שלא קירבו את ישראל אלא לצורך עצמן, שנאמר: ׳ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי׳ — כך, המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו, על אחת כמה וכמה״ (ברכות סג ע״ב).

אין המקבל רשאי לבטל את מה שקיבל רק מפני שגם הנותן הרוויח ממנו. ואין הוא רשאי למחוק טובה ראשונה רק מפני שבשנים מאוחרות יותר התהפך עליו הנותן ופגע בו. הכרת הטוב אינה הכחשת הרע; היא הסירוב לתת לרע המאוחר למחוק את הטוב שקדם לו.

ייתכן שכאן נמצא גם שורש נפילתה המוסרית של מצרים. המעבר מן האירוח אל השעבוד נפתח בפסוק: ״ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף״ (שמות א, ח). רש״י מביא את מחלוקת חז״ל אם היה זה מלך חדש ממש או אותו מלך ״שנתחדשו גזירותיו״. אולם בין כך ובין כך, התורה מגדירה את תחילת השינוי במילים ״אשר לא ידע את יוסף״.

לא נאמר רק שיוסף כבר לא היה בחיים, אלא שקם שלטון שסירב לדעת אותו. מצרים מחקה מזיכרונה את האיש שהציל אותה. היא שכחה את הטובה שקיבלה, ומתוך השכחה הזאת החלה לראות בבני משפחתו איום: ״הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו, פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ״ (שמות א, ט–י).

הכרת הטוב התחלפה בחשד, והחשד הפך לפחד; הפחד הוליד גזירות, והגזירות הולידו שעבוד ורצח. מי שמחק את חסדו של יוסף מן העבר היה מסוגל להפוך את בני יוסף ואחיו לעבדים בהווה.

כנגד שכחתה של מצרים מצווה התורה את ישראל לזכור. מצרים לא ידעה את יוסף, אולם ישראל אינו רשאי שלא לדעת את מצרים. המצרי מחק את הטובה שעשה לו יוסף; היהודי נדרש שלא למחוק אפילו את הטובה שעשה לו המצרי. התורה אינה מאפשרת לנפגע ללמוד ממידתו הרעה של הפוגע בו. היא דורשת מישראל שלא להפוך בעצמו לכפוי טובה רק מפני שנפגע בידי מי שנהג בכפיות טובה.

הנצי״ב מבאר כי ציווי זה בא לעצב את נפשו של ישראל:

״כי גר היית בארצו — גם זה מתכונת הנפש המעלה לגמול טובה ולא להיות כפוי טובה ונקרא נבל; על כן הרגיל הקדוש ברוך הוא אותנו במצוה זו״ (העמק דבר, דברים כג, ח).

המצווה אינה מלמדת רק כיצד לראות את המצרי; היא מלמדת מיהו ישראל. השאלה איננה רק מה עשה המצרי, אלא איזו נפש מבקש הקב״ה לעצב בתוך עמו. משפטו של המצרי נתון בידי הקב״ה, אולם מידותיו של ישראל מופקדות בידי ישראל.

אותו זיכרון של מצרים מוליד אפוא שתי חובות הנראות בתחילה מנוגדות. כאשר התורה אומרת: ״וזכרת כי עבד היית במצרים״, היא דורשת מישראל לזכור את כאב העבדות כדי שלא להתאכזר לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה. וכאשר היא אומרת: ״לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו״, היא דורשת ממנו לזכור את הטובה שקיבל בשעת הדחק.

מצד אחד: אל תשכח מה עשו לך, כדי שלא תעשה זאת לאחרים. מצד שני: אל תשכח מה נתנו לך, כדי שלא תהיה כפוי טובה. הזיכרון השלם מחזיק את שתי האמיתות גם יחד. הוא אינו משתמש בטובה כדי להסתיר את הרעה, ואינו משתמש ברעה כדי למחוק את הטובה.

אולם הכרת הטוב למצרים אינה מחייבת את ישראל להישאר בה או לשוב אליה. התורה האומרת ״לא תתעב מצרי״ היא גם התורה האומרת: ״לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד״ (דברים יז, טז). אין כאן סתירה. הציווי הראשון עוסק בזיכרון ובתיקון המידות; הציווי השני עוסק בכיוון החיים ובייעודו של העם.

אפשר להודות לאכסניה בלי לחשוב שהאכסניה היא הבית. אפשר לזכור מקום שהציל אותך בשעת הדחק, בלי להפוך אותו למקום מגוריך הנצחי. הכרת הטוב אינה מחייבת הישארות, והיציאה אינה מצדיקה כפיות טובה.

מצרים הייתה חיונית למשפחת יעקב בשנות הרעב, אך היא לא הייתה ארץ הייעוד שניתנה לאברהם, ליצחק וליעקב. היא הייתה תחנה במהלך האלוקי — ״כור הברזל״ שמתוכו הוציא הקב״ה את עמו, ככתוב: ״ואתכם לקח ה׳ ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה״ (דברים ד, כ). היא הייתה מקום שבו המשפחה גדלה ונעשתה לעם, אך היא לא הייתה המקום שבו אמור העם להשלים את שליחותו.

מכאן עולה יסוד הנוגע גם לחיי האדם. ישנם דברים שבתחילת הדרך מצילים אותו, מגינים עליו ומאפשרים לו לגדול: בית הוריו, מוריו, מוסדותיו, מסגרותיו, הרגליו ואנשים שעליהם הוא נשען. בילדותו הוא זקוק להם, והם מעניקים לו את הקרקע שעליה הוא עומד. אולם אין לצפות שנקודת הפתיחה של חייו תהיה זהה לנקודת ההמשך, או שהכלים המתאימים לילדותו יספיקו גם לבגרותו.

דבר שהיה מחסה בשלב אחד עלול להפוך למֵצַר בשלב אחר, אם האדם אינו גדל ואינו עושה את המהלכים המוטלים עליו. אין פירוש הדבר שהמחסה הראשון לא היה טוב. להפך: תכלית הטובה שקיבל הייתה לאפשר לו לצמוח, לא להשאירו תלוי בה לעולם.

ילד המקבל תמיכה אינו אמור לבטל אותה כאשר הוא מתבגר. הוא צריך לזכור מי האכיל אותו, מי לימד אותו, מי נשא אותו ומי פתח לפניו את הדרך. אך הכרת הטוב להוריו ולמוריו אינה פוטרת אותו מן החובה לקבל אחריות, להתפתח ולבנות את חייו. אם יהפוך את עזרת ילדותו לתלות קבועה, הוא עלול למצוא את עצמו כלוא בתוך המקום שפעם הגן עליו.

אולם יש להיזהר שלא להפוך רעיון זה להאשמה כלפי ישראל, כאילו שעבוד מצרים בא רק מפני שלא יצאו משם בזמן. גלות מצרים הייתה חלק מן הברית שנכרתה עם אברהם ומן המהלך האלוקי של יצירת עם ישראל. אך מתוך המהלך הכללי הזה אפשר ללמוד לעבודת האדם: מה שהקב״ה שולח לאדם כהצלה בשעה מסוימת אינו בהכרח המקום שבו עליו להישאר לעולם. עליו לדעת לזהות מתי הכלי שסייע לו השלים את תפקידו, ומתי נקרא הוא לצאת ממנו אל שלב חדש.

זו גם משמעותה הפנימית של מצרים כ״מֵצרים״ — גבולות וצמצומים הכובלים את האדם. פרעה נדרש בחסידות גם כאותיות ״העורף״: כוח של קשיות עורף, סירוב להשתנות וחסימה של המעבר מן ההבנה אל המעשה. יציאת מצרים אינה רק מאורע היסטורי שאירע לאבותינו, אלא תנועה פנימית הנדרשת מן האדם בכל יום.

בעל התניא מבאר: ״והנה בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים״ (תניא, פרק מז). בכל יום נדרש האדם לצאת מן הגבולות המונעים ממנו להתקדם בעבודת ה׳. אולם גם כאשר הוא יוצא מן המֵצר, אסור לו למחוק את הטובה שקיבל בתוך שלבי חייו הקודמים. יציאה אמיתית אינה הרס העבר, אלא העלאתו: לקחת ממנו את הטוב, ללמוד מן הרע, ולהמשיך אל הייעוד.

היסוד הזה נוגע בזהירות גם לגלותו הארוכה של עם ישראל בין אומות העולם. לאחר חורבן הבית וגירוש ישראל מארצו הגיעו יהודים לארצות רבות. בחלק מן המקומות התקבלו בכבוד יחסי, ובאחרים נרדפו מראשית ישיבתם. היו תקופות שבהן מלכים ומדינות העניקו ליהודים הגנה ואפשרו להם להתיישב, לסחור, ללמוד תורה ולהקים קהילות; והיו תקופות של עלילות דם, גירושים, המרות דת כפויות, פוגרומים ורציחות.

גם באירופה היו תקופות ומקומות שבהם חיו היהודים ברווחה יחסית, יצרו יצירה תורנית ורוחנית מפוארת ותרמו רבות למדינות שבהן התגוררו. ולצד זאת באו רדיפות קשות, ששיאן הנורא היה הנאציזם והשואה. אין כל אפשרות ואין כל רשות להקטי