מי היו נשות בני יעקב

עיון תורני ופנימי בזהות נשות בני יעקב לאור חז"ל, רש"י, רמב"ן, ספר הישר והחסידות. כיצד מידת התפארת של יעקב ובירור ניצוצות שכם מסבירים את נישואי השבטים.

חקירה מדרשית ופנימית בזהות נשות בני יעקב, בירור ניצוצות שכם ותפקיד נשות האבות

השאלה שהמאמר עוסק בה

מי היו נשותיהם של בני יעקב, מדוע הן אינן נמנות במניין שבעים הנפש שירדו למצרים, וכיצד השלמת האיזון הרוחני אצל יעקב אבינו מסבירה את שינוי תפקיד האישה בדור השבטים?

החידוש המוצע

המאמר מציע לחבר בין המבנה הרוחני של האבות לבין זהות נשות השבטים: כיוון שיעקב מייצג את מידת התפארת והאיזון המושלם, בניו אינם זקוקים עוד לכוח נשי מתקן כבדורות הקודמים. על בסיס זה מסביר המאמר כי בנות שכם שנשבו והיטהרו מעבודה זרה היוו את המאגר הראשי לנשות השבטים, כחלק מתהליך בירור ניצוצות הקדושה שביצעו שמעון ולוי.

מקורות יסוד

שאלות שהמאמר עונה עליהן

גוף המאמר

מי היו נשותיהם של בני יעקב? אנו פותחים במאמר העוסק בזהותן של נשות בני יעקב. כאן נשאלת השאלה העיקרית: מי הן נשותיהם של בני יעקב? זוהי שאלה שגם גדולי המפרשים התחבטו בה. כאשר אנו מתבוננים בתקופת האבות – אברהם, יצחק ויעקב – אנו רואים כי זהותן של נשות האבות מפורטת בהרחבה. יתרה מכך, נשות האבות היו כוח בונה ומשמעותי בשושלת; הן אלו שעיצבו את המשכיות הדור. שרה אמנו: מידת הגבורה כמעצור לחסד דוגמה מובהקת לכך היא שרה, שממנה יצא יצחק כבן יחיד הממשיך את השושלת. שרה היא זו שקובעת את המשך הדור כאשר היא מבטלת את מעמדו של בן האמה, ישמעאל, ומאלצת את אברהם להיפרד מהגר. בפרשת "חיי שרה" נאמר: "ויהיו חיי שרה... שתי פעמים". שרה מקבלת חיוניות ("חיות") ייחודית, שכן ממנה יצא רק ילד אחד המסמל את דור ההמשך. שרה מייצגת את מידת הגבורה בעמידתה כמעצור בפני אברהם, המייצג את החסד ללא גבולות. אנו רואים כי ממנה נולד יצחק – זרע המשך שייחודו נובע דווקא משרה, וגם הוא מייצג את מידת הגבורה. רבקה אמנו: הנהגה ואיזון הקיטוב בהמשך השושלת, רבקה נישאת ליצחק. משניהם יחדיו נולדים שני בנים המהווים קיטוב המייצג את הטוב והרע (יעקב ועשו). גם כאן אנו עדים לכוחה של האישה: במקרה זה רבקה מייצגת את מידת החסד, המנוגדת למידת הגבורה של יצחק. רבקה לוקחת פיקוד כדי לשמר את הטוב; היא דואגת לכך שיצחק יברך דווקא את בנו הקטן, יעקב. יעקב הוא הבן המייצג את השילוב המופלא בין חסד לגבורה – הבן היחיד שבו קיים איזון בין הימין לשמאל, והוא מייצג את מידת התפארת (מלשון פאר, המורה על שלמות ואמת). יעקב אבינו: לידת קו האמת מציאות זו משתנה אצל יעקב. אצלו כבר קיים איזון מובנה – חסד המהול בגבורה או גבורה המהולה בחסד. במהלך נישואיו אנו רואים כי בתחילה ביקש להתחתן עם רחל (המייצגת את ה"מלכות", תרכובת של ימין ושמאל), אך נושא בתחילה את לאה (המייצגת את ה"בינה" מצד שמאל). התוצר של ארבע נשים מביא לידי איזון כולל באישה – לא רק ימין או רק שמאל. עצם העובדה שיעקב הוא המאוזן מכל האבות מאפשרת תוצר חדש: ילדיו נולדים מתוך "קו של אמת". מנקודה זו ואילך, בניו של יעקב אינם זקוקים עוד לאיזון נשי מובהק ומכריע כפי שהיה בדורות הקודמים. בכוחם להוות זרע מאוזן שאינו מחייב כוח נשי "מתקן" (על יעקב נאמר "ויחי יעקב", בדומה לשרה, ללמדנו שכל זרעו נמצא בקו הטוב). אך כאן חוזרת השאלה: אם אנו מבינים את כוחה העצום של האישה לשנות ולעצב את השושלת – מי הן נשות בני יעקב? שאלת המניין והפתרון המדרשי שאלה זו הטרידה את חז"ל וזכתה לפירושים מגוונים. בפרשת "ויגש" מסופר על זרע יעקב היורד מצרימה, כאשר המניין עומד על שישים ושש נפש (לא כולל נשות בני יעקב), או שבעים נפש אם כוללים את יוסף ובניו ואת יוכבד. התורה מדגישה שמדובר ב"זרע יעקב", הגדרה שאינה כוללת את הנשים שנשאו בניו. רש"י (בראשית ל"ז, ל"ה) מציין את המחלוקת: לפי שיטת רבי יהודה, לכל אחד מבני יעקב נולדה אחות תאומה עמו והם נשאו אותן. אולם, מדוע הן אינן נמנות בירידה למצרים? רש"י מסביר (על בראשית מ"ו, כ"ו) שצריך לומר שכולן נפטרו לפני הכניסה למצרים. לעומתו, רבי נחמיה סובר שכלותיו של יעקב היו כנעניות. עובדה זו פותחת את הדיון לאפשרות של נשים מחוץ למשפחה הגרעינית. המקור החלופי: בנות שכם ותהליך הטהרה נראה כי התשובה טמונה בזמן שיעקב השתקע סמוך לעיר שכם לאחר חזרתו מבית לבן. בעקבות המקרה של דינה, חמור ושכם ביקשו לכרות קשרי חתנות עם משפחת יעקב, ובני יעקב הציבו תנאי במילת אנשי שכם (ואנשי העיר אכן נימולו). למרות ששמעון ולוי הרגו את גברי העיר, בני יעקב לקחו עמם בשבי את הנשים והטף, כפי שנאמר: "וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ" (בראשית ל"ד, כ"ט). נשים אלו נלקחו בשבי ויצאו עם מחנה יעקב בעת שעזבו את המקום. כאן נכנסת הרחבה חשובה: מיד לאחר מכן, מצווה יעקב להוציא את כל אלוהי הנכר מן המחנה. ציווי זה מעיד על כך שברגע שנשות שכם נטשו את האלילים, הן החלו תהליך של התנתקות מעבודה זרה, התקרבות וטהרה. אמנם לא מדובר בגיור רשמי כפי שהוא מוגדר בהלכה המאוחרת, אך זהו בהחלט מעבר רוחני ("והיטהרו") שאפשר את נוכחותן בבית יעקב. בספר הישר מובא דיוק נוסף: בעוד שרוב השבויות הפכו לעבדים ושפחות בבית יעקב, שמעון בחר לקחת לעצמו את בונה (אחת מבנות שכם) לאישה. יתכן שנוכחותן של נשות שכם במחנה יצרה את ה"מאגר" שממנו יכלו השבטים לקחת נשים, במיוחד אם נכונה הדעה שהתאומות נפטרו. ניתן לראות שני נימוקים מרכזיים לכך שבנות שכם הן נשות בני יעקב: היוזמה המקורית: עצם בקשת חמור ושכם לכרות קשרי חתנות והשתלבות עם בית יעקב יצרה מצע עקרוני לזיווגים עם מצטרפים מן החוץ, אף שהדבר לא הושלם בדרך שהם ביקשו לזיווגים אלו. החסות המשפחתית: לקיחתן תחת חסות יעקב ובניו והעברתן ב"כור ההיתוך" של הסרת אלוהי הנכר. סיבה אפשרית לכך שהן אינן מוזכרות במניין הנפשות היא היותן "נספחות" למשפחה; אין להן את השורש הביולוגי המשותף ל"זרע יעקב", ולכן הן נותרות מחוץ למניין השבעים. שמעון ולוי: בירור הניצוצות הבחירה בשמעון ולוי כדמויות המרכזיות באירוע שכם אינה מקרית. במישור המעשי, הם היו אלו שפעלו מתוך קנאות לכבוד אחותם ("הכזונה יעשה את אחותנו?"). אולם בעומקם של דברים, תפקידם של שמעון ולוי (המייצגים את מידת הגבורה והדין) הוא לבצע "בירור". בתורת החסידות מוסבר כי בתוך הקליפה של שכם היו טמונים ניצוצות של קדושה – נשמות שהיו שייכות לשורש בני ישראל אך היו "שבויות" בטומאת כנען. שמעון ולוי, בכוח הגבורה והקנאות שלהם, יכלו להיכנס למקום החושך, להכניע את הרע (הריגת הגברים והאלילים) ולחלץ משם את הטוב (הנשים והטף). בכך שהם הביאו אותן למחנה יעקב ובמבט מדרשי—מעין גיור/הכנסה תחת כנפי השכינה, הם הפכו את ה"שבי" ל"פדיון" ואת הניצוצות האבודים לחלק בלתי נפרד מעם ישראל.

ביסוס ומקורות (דיוק ורקע מורחב) נכתב ונתברר על ידי יעקב אמסלם הפסוק שמוציא את נשות השבטים מן המניין: "כָּל־הַנֶּפֶשׁ… יֹצְאֵי יְרֵכוֹ מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי־יַעֲקֹב" (בראשית מ"ו, כ"ו). התורה מגדירה את המניין כ"יוצאי ירך", ולכן הכלות, שאינן צאצא ביולוגי ישיר, אינן נכללות במניין. מחלוקת חז"ל על זהות הכלות: רש"י על "ויקומו כל בניו וכל בנותיו" (בראשית ל"ז, ל"ה) מביא שתי דעות: (א) תאומות שנולדו עם השבטים ונישאו להם; (ב) "כנעניות" — נשים מן הסביבה (ולפי כמה מפרשים הכוונה לנשים שאינן מבנות יעקב אך עברו בירור). "שאול בן הכנענית" כציר שכם: ברש"י על בראשית מ"ו, י' (וכן במסורות תרגום יונתן) מופיע הקישור ש"בן הכנענית" הוא בנה של דינה שנבעלה או נשבתה לכנעני, ושמעון נשא אותה כדי להוציאה מחרפתה. רמב"ן – מסגרת עקרונית ל'כנענית': ברמב"ן על בראשית ל"ח, ב' הוא מחדד את הבעיה בנישואי "כנענית" כפשוטם, ומביא את דרשת חז"ל על דינה. הוא פותח אפשרות ש"כנעניות" שנזכרו אצל השבטים אינן בהכרח כנעניות בייחוסן האלילי, אלא נשים מן הגרים והתושבים שהצטרפו למחנה. עדות מדרשית מפורשת לשבויות שכם: בספר הישר נאמר בפירוש שבונה, "אשר שבה שמעון מעיר שכם", הייתה בבית יעקב ושמעון לקח אותה לאישה – דבר שממקם את מקורו של שאול (ולכל הפחות חלק מהזיקה המשפחתית) בתוך אירוע שכם. מסלול משלים: אסנת: פרקי דרבי אליעזר מתאר שדינה הרתה לשכם וילדה את אסנת, שנועדה להיות אשת יוסף – מסלול נוסף שבו "שורש שכם" נטמע בבית יעקב בקדושה. "הסרת אלוהי הנכר" כשלב של הצטרפות למחנה: הציווי "הסירו את אלוהי הנכר... והיטהרו" (בראשית ל"ה, ב') נאמר כלפי "ביתו" וגם כלפי "כל אשר עמו", מה שמתיישב עם קיומם של מצטרפים חדשים למחנה. מהלך זה מוצג כהכנה רוחנית והיבדלות מעבודה זרה, המהווה תשתית להצטרפותם לקהל ישראל.

טוען...