מעץ הדעת לעץ החיים

בשביל מה ניתנו לי החיים? מאדם הראשון ועץ החיים, דרך רבי עקיבא וקהלת, עד הזקנה והאבל — על תכלית האדם, גבולות החיים והכוח להמשיך להוסיף טוב.

על תכלית האדם, גבולות החיים והכוח להמשיך להוסיף טוב

השאלה שהמאמר עוסק בה

בשביל מה ניתנו לי החיים — ומה נותן משמעות לזמן המוגבל שנמסר לאדם, בכל גיל ובכל מצב?

החידוש המוצע

המאמר קורא את מניעת עץ החיים לאחר החטא לא כעונש בלבד אלא כפתח לתיקון: חיי נצח במצב של תערובת טוב ורע היו מנציחים את הרע, ולכן גבול החיים משרת את התכלית — חיים מתוקנים של הנשמה והגוף יחד. מכאן מתבררת משמעות הזמן המוגבל: הטוב שנעשה בו ממשיך לפעול אחרי האדם (מצווה גוררת מצווה, פרי צדיק עץ חיים), השליחות משנה צורה עם הגיל ואינה פוקעת, ובשעת אבל האהבה יכולה להמשיך לפעול דרך הטוב שהאהוב הנחיל.

מקורות יסוד

• בראשית ב, טו–יז; ג, כב–כד — עבודת האדם בגן, הציווי על עץ הדעת ומניעת הגישה לעץ החיים.
• אדמו״ר הזקן, תורה אור, בראשית, ד״ה „ויאמר ה׳ אלקים הן האדם”, ה ע״ג ואילך — התערבות הטוב והרע ומשמעות מניעת חיי עולם לאחר החטא.
• רמח״ל, דרך ה׳, חלק א, פרק ג — מצב האדם לפני החטא ולאחריו, זיכוך הגוף, המיתה ותחיית המתים.
• בראשית ה; יא, י–לב; כה, ז; לה, כח; מז, כח — שנות חיי הדורות הראשונים ושנות חיי האבות.
• בבא מציעא פז ע״א — אברהם והזקנה, יעקב והחולי שלפני הפטירה, אלישע וההחלמה.
• תניא, ליקוטי אמרים, פרק ל״ז — פעולת המצוות בכוחות הגוף ובגשמיות העולם.
• יבמות סב ע״ב — תלמידי רבי עקיבא והמשך הוראתו; לימוד תורה והעמדת תלמידים גם בזקנה.
• ברכות סא ע״ב; מנחות כט ע״ב — מסירות נפשו של רבי עקיבא והשאלה „זו תורה וזו שכרה”.
• „י״ב–י״ג בתמוז: חג הגאולה — על האירועים, המאסר ושחרורו של רבי יוסף יצחק שניאורסאהן”, אתר בית חב״ד — ובפרט הסעיפים „עננים שחורים ברוסיה” ו״מאסרו של הרבי הריי״צ״ — פעילותו לקיום התורה והחינוך היהודי ומאסרו בשנת תרפ״ז. (he.chabad.org)
• משנה אבות ד, ב — „מצווה גוררת מצווה”.
• רמב״ם, משנה תורה, הלכות אבל, פרק יג, הלכה יב — מקומה המחייב של האבלות.
• יבמות נ ע״א; ישעיהו לח, ה — הדיון בשנות חיי האדם ובתוספת השנים לחזקיהו.
• משנה ברכות ט, ה; ברכות ס ע״ב ורש״י שם — הברכה על הרעה וקבלתה בלב שלם.
• הרבי מליובאוויטש, אגרות קודש, כרך כה, עמ׳ ג–ה, מכתב לאריאל שרון מיום י״ג בתשרי תשכ״ח — מכתב התנחומים לאחר פטירת בנו. פרטי ההפניה מובאים גם במאמר „הרבי, האלוף, התפילין ומלחמת ששת־הימים”, התקשרות, גיליון 1192, בסעיף „איגרת התנחומין”. (chabad.org.il)
• תניא, ליקוטי אמרים, פרק ל״ט — עליות הנשמות בשבתות ובראשי חודשים.
• קהלת א, ב–ג; יב, יג; שבת ל ע״ב — שאלת ההבל ויתרון העמל, חתימת הספר ביראת ה׳ ובשמירת המצוות וקריאת חז״ל במהלך הספר. (he.wikisource.org)
• קהלת ז, א–ב ורש״י על פסוק א — השם הטוב הנבנה בחיים, הדוגמה של מרים והבאר, ו״החי ייתן אל לבו״. (he.wikisource.org)
• קהלת ט, י ורש״י שם — ערכה של העשייה בעוד האדם חי. (he.wikisource.org)
• קהלת יא, ו; יבמות סב ע״ב — „ולערב אל תנח ידך” והמשך הלימוד והעמדת התלמידים גם בזקנה. (he.wikisource.org)
• משלי יא, ל — „פרי צדיק עץ חיים”. (he.wikisource.org)

שאלות שהמאמר עונה עליהן

• בשביל מה ניתנו לאדם חייו?
• מדוע נמנע מן האדם עץ החיים דווקא לאחר החטא?
• מה ההבדל בין הכרת הרע לבין התערבותו באדם?
• מדוע התקצרו חיי האדם לאורך הדורות, ומה ניתן ללמוד מכך?
• כיצד המשיך רבי עקיבא ללמד תורה לאחר מות תלמידיו?
• מה פירוש „מצווה גוררת מצווה” וכיצד הטוב מתרחב?
• איך משתנה שליחותו של אדם כשהוא מתבגר?
• כיצד אפשר לדבר על תכלית כאשר אדם אהוב נפטר?

גוף המאמר

א. בשביל מה ניתנו לי החיים?

יש שאלה המלווה את האדם, גם כאשר אינו אומר אותה בקול: בשביל מה אני כאן? בתוך העבודה, המשפחה, האחריות והדאגות, עוברים ימים ושנים. האדם בונה, לומד, משיג ולעיתים גם מאבד, ובשלב מסוים הוא מבקש להבין מה מחבר את כל אלה. מהו הדבר שלשמו ניתנו לו חייו, ומה יישאר מן הדרך שעבר?

השאלה מתחדדת עם הגיל. בצעירותו נדמה לאדם שהאפשרויות פתוחות לפניו. ככל שהוא מתבגר, הוא מכיר יותר בגבולות כוחו ובגבולות זמנו. לפעמים ההכרה הזאת מעוררת בו רצון להספיק ולהוסיף; לפעמים היא מביאה אותו לשאול אם עוד יש טעם להתחיל, ללמוד או לשנות.

כדי להתבונן בשאלה הזאת צריך לחזור אל תחילת דרכו של האדם. סיפורו של אדם הראשון מציב יחד את החיים, הבחירה, המעשה וגבולות הקיום. מתוכו מתברר שהאדם הונח בעולם שיש בו עבודה המיועדת לו, ושמשמעות חייו קשורה באופן שבו הוא נענה לה.

ב. אדם הראשון — החיים לפני התערבות הרע

עוד לפני החטא הונח האדם בגן עדן „לעבדה ולשמרה”. כבר בראשיתו היו לחייו כיוון ואחריות. הוא נדרש לפעול בתוך הבריאה, לשמור על הנמסר בידיו ולעמוד בציווי הבורא.

האיסור שניתן לו נגע לעץ הדעת טוב ורע. לאחר האכילה מופיעה מניעת הגישה לעץ החיים: „פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם”. מתעוררת כאן שאלה עמוקה: מדוע דווקא לאחר החטא נעשו חיי עולם לדבר שיש למנוע?

אדמו״ר הזקן מבאר ב״תורה אור״, במאמר „ויאמר ה׳ אלקים הן האדם”, את ההבדל שבין הכרת הרע לבין ההתערבות בו. אפשר לדעת על דבר ולהכיר את טיבו בעודו נבדל מן האדם. הטעימה מבטאת חיבור פנימי: הדבר נעשה חלק מן החוויה ומן הרצון. לאחר החטא התערבו הטוב והרע בתוך חיי האדם, ומעתה עבודתו כוללת גם בירור של מה שמתרחש בתוכו.

מכאן מתבארת מניעת האכילה מעץ החיים. חיי נצח במצב של תערובת היו מנציחים גם את הרע המעורב באדם. גבול החיים נוגע אפוא לאפשרות שהתערובת לא תישאר לעולם בצורתה הנוכחית, ושייפתח פתח לתיקון עמוק יותר.

הרמח״ל מתאר ב״דרך ה׳״ כיצד לפני החטא הייתה לאדם אפשרות להזדכך ולהעלות עמו את גופו. בעקבות החטא השתנה מסלול התיקון: המיתה והפרדת הנשמה מן הגוף נעשו שלב בדרך לחידושו ולזיכוכו של הגוף, עד לחיבורם מחדש בתחיית המתים.

ההבחנה היא בין המשך בלתי מוגבל של חיים שהרע מעורב בהם, לבין חיי עולם שבהם האדם כבר נזדכך מן התערובת הזאת. התכלית העולה מכאן היא חיים מתוקנים של הנשמה והגוף יחד. הגוף, המעשה והעולם הגשמי שייכים לתכלית הזאת. דווקא משום כך יש חשיבות גדולה למה שהאדם עושה בזמן שהנשמה מלובשת בגופו.

ג. גבולות החיים השתנו לאורך הדורות

התורה עצמה מציגה לפנינו תמונה של השתנות באורך חיי האדם. אדם הראשון חי תשע מאות ושלושים שנה, ומתושלח תשע מאות שישים ותשע. בדורות שלאחר המבול אנו פוגשים את שם, שחי שש מאות שנה; את ארפכשד, שחי ארבע מאות שלושים ושמונה; ואת פלג, שחי מאתיים שלושים ותשע. בהמשך מופיעים אברהם, יצחק ויעקב, שחייהם קצרים יותר מחיי הדורות הראשונים.

אין זו ירידה אחידה בכל דור ודור, אך הכיוון הרחב ברור: המסגרת שבתוכה חי האדם ופועל משתנה לאורך ההיסטוריה המקראית. אין צורך להניח שהשנים נמנו ביחידות אחרות כדי להבחין בשינוי שהתורה מתארת באורך החיים.

גם חז״ל מתארים שינוי באופן שבו האדם פוגש את גבולות חייו. בבבא מציעא מסופר על בקשת אברהם לזקנה, על בקשת יעקב לחולי שלפני הפטירה ועל אלישע שחלה והתרפא. בתוך דבריהם מופיעה משמעות אנושית לסימני הגיל, להכנה לפרידה ולאפשרות של החלמה והמשך.

הזקנה מעוררת הכרה בחילופי הדורות. ההכנה לפרידה מאפשרת לאדם לדבר, לברך, למסור ולהנחיל. ההחלמה פותחת לפניו זמן נוסף של חיים. כל אלה מפנים את המבט מן השאלה כמה שנים יש לאדם אל השאלה כיצד הוא חי בתוכן.

האדם נכנס לעולם שכבר נעשו בו דברים לפניו, ומותיר אחריו עולם שאחרים ימשיכו לפעול בו. הוא נושא חלק במהלך רחב ממנו. ההכרה הזאת יכולה להעניק גם אחריות וגם ענווה: יש דבר שעליו לעשות, ויש המשך שיימסר לידיים אחרות.

ד. הנשמה והגוף — שליחות בתוך המציאות

הנשמה פועלת בעולם באמצעות הגוף. היד נותנת צדקה, הפה לומד ומנחם, הרגליים הולכות לעזור, והמחשבה מדריכה את המעשה. דווקא בתוך המציאות הגשמית נעשית הבחירה לדבר ממשי.

בתניא, בפרק ל״ז, מתבאר כיצד קיום המצוות מעלה את כוחות האדם ואת הדברים הגשמיים המשתתפים במצווה. מזון הנותן כוח לעבודת ה׳, כסף שניתן לצדקה וכוחות הגוף המושקעים במעשה טוב נעשים חלק מתהליך של קידוש החיים.

מתוך כך אפשר להבין את שהות האדם בעולם כהזדמנות לפעול במקום ובתנאים שנמסרו לו. משפחתו, סביבתו, יכולותיו והמפגשים המזדמנים לו הם המקומות שבהם הוא יכול לבחור בטוב ולתת לו ביטוי.

אין האדם יודע תמיד מהו חלקו המיוחד. לפעמים הוא מחפש הישג גדול, בעוד שהשפעתו העמוקה מתרחשת בשיחה עם ילד, ביושר בעבודה או בעזרה שנתן בשעה הנכונה. מעשה שנראה קטן בעיניו עשוי לשנות את דרכו של אדם אחר.

ערכו של האדם אינו נמדד בכמות ההישגים שהוא מסוגל להציג. גם בשעה שכוחותיו מוגבלים, כבודו ומקומו נשמרים. התכלית מתבטאת בתוך החיים הממשיים, על יכולותיהם ומגבלותיהם, ולפעמים היא מתגלה דווקא בסבלנות, בקבלת עזרה או בקשר הנוצר בין בני אדם.

ה. רבי עקיבא — להוסיף תורה גם לאחר השבר

חייו של רבי עקיבא מלמדים כיצד יכול אדם להמשיך לפעול גם כאשר מפעל גדול שבנה נפגע.

במסכת יבמות מתואר מות תלמידיו והמצב הקשה שנוצר בעקבותיו. רבי עקיבא פנה אל רבותינו שבדרום ולימדם, ומהם נמשכה העמדת התורה. באותה סוגיה מובאת הדרכתו שלפיה מי שלמד תורה בילדותו ילמד גם בזקנותו, ומי שהעמיד תלמידים בילדותו יעמיד תלמידים גם בזקנותו.

הדברים מקבלים עומק מיוחד מתוך סיפור חייו. לאחר אובדן שאין להקל בו, עדיין היה מקום למעשה נוסף. הידיעה שנשאר בו כוח ללמד פתחה דרך להמשך.

אדם אינו יכול תמיד לשקם את מה שהיה בדיוק בצורתו הקודמת. לעיתים המשך השליחות מתחיל בקבוצה קטנה יותר, בדרך שונה או בצעד צנוע. עם הזמן יכול להתברר שמתוך אותו צעד נולד המשך בעל משמעות לדורות.

רבי עקיבא מלמד שהעבר, על הישגיו ועל שבריו, אינו ממצה את כל מה שעוד יכול לצמוח מן האדם.

ו. עשייה טובה בעולם שיש בו התנגדות

הדרך הזאת אינה מבטיחה קלות. רבי עקיבא לימד תורה גם בשעה שהמלכות אסרה על כך, ולבסוף נהרג על קידוש השם. במסכת מנחות מתוארת שאלתו של משה לנוכח גורלו: „זו תורה וזו שכרה?”

השאלה נשארת חלק מן המפגש עם חייו. מסירות לתורה וטוב גדול יכולים להתקיים לצד סבל שאיננו יודעים להסביר. אין למדוד את ערכו של מעשה רק לפי הנוחות או ההצלחה המיידית שנלוו אליו.

כך גם בתקופות מאוחרות יותר. הרבי הריי״צ פעל לקיום חיי תורה וחינוך יהודי תחת השלטון הסובייטי, ונאסר בשנת תרפ״ז על פעילותו. ההתנגדות לא ביטלה את משמעות המעשה; היא העמידה את העוסקים בו בפני קושי וסכנה ממשיים.

לעיתים ההתנגדות נמצאת גם בתוך האדם: הרגלים, פחד, עייפות, גאווה או רצון לדחות. הוא מבין מה ראוי לעשות, ובכל זאת מתקשה לבצעו. ההכרה בקושי מאפשרת לו להתכונן לעבודה הנדרשת ממנו.

עם זאת, התנגדות כשלעצמה אינה הוכחה לצדקת הדרך. גם בשעה שהאדם מתאמץ ומתעקש, עליו לבחון את מעשיו לאור התורה, היושר והאחריות לזולת. התמדה זקוקה גם להקשבה וליכולת לתקן.

הטוב דורש לעיתים מאבק, אך המאבק מקבל את ערכו מן הטוב שאליו הוא מכוון.

ז. מצווה גוררת מצווה — כיצד הטוב מתרחב

חז״ל מלמדים ש״מצווה גוררת מצווה״. מעשה טוב פותח פתח למעשה הבא. האדם שכבר התגבר פעם אחת יודע שהוא מסוגל; מי שנתן מכיר יותר בצורכי הזולת; ומי שהתחיל ללמוד מגלה שאלות ורצון להוסיף.

הטוב מתרחב גם מעבר לאדם שעשה אותו. ילד רואה את הוריו, תלמיד לומד מרבו, ואדם שקיבל עזרה עשוי להעניק אותה לאחר. כך נוצר המשך שהעושה הראשון לא תמיד זוכה לראות.

מכאן נובעת משמעות מיוחדת לזמן המוגבל. השפעתו של מעשה יכולה להימשך זמן רב לאחר הרגע שבו נעשה. שנות חייו של אדם מסתיימות, אבל תורה שמסר, חסד שעורר ודרך טובה שהנחיל יכולים להמשיך לפעול בעולם.

ההכרה הזאת מחזירה את האדם אל המעשה האפשרי עכשיו. אין עליו לדעת מראש עד היכן יגיעו תוצאותיו. עליו לבחור בטוב המצוי בהישג ידו, ולתת לו מקום ממשי בחייו.

מבט נוסף עולה מדברי קהלת ומשלי. הקריאה „הבל הבלים” מעמידה בפני האדם את שאלת ערכם של עמלו והישגיו לנוכח חלוף החיים. ובכל זאת, אותו ספר קורא: „כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה”, וחותם ביראת ה׳ ובשמירת מצוותיו. בקריאה הזאת מתבררת הבחנה חשובה: עצם היותם של החיים חולפים אינו מבטל את ערכו של הטוב שנעשה בהם.

גם האמירה „טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו” נקשרת אצל רש״י לשם הטוב שנבנה לאורך הדרך. בלידה עדיין אין יודעים מה יביא האדם לעולם; בעת הפרידה עשויה להתגלות משמעות נוכחותו ביתר עומק, כפי שרש״י מדגים במרים ובבאר שנסתלקה עם מותה. אין בכך הסבר לכל פטירה או ביטול של כאב הפרידה, אלא הכרה בערכם של החיים שהיו ובטוב שנוצר בהם.

לכך מצטרף הדימוי שבמשלי: „פרי צדיק עץ חיים”. אפשר לראות בו ביטוי לטוב שהאדם מצמיח, המוסיף להפרות את חייהם של אחרים. מתוך המפגש עם הסוף פונה קהלת אל האדם החי: „והחי ייתן אל לבו”. ההכרה בגבול יכולה לעורר בחירה מחודשת במה שראוי לעשות בזמן שנמסר לנו — להמשיך ללמוד, להעניק ולזרוע, ברוח דבריו: „ולערב אל תנח ידך”.

ח. כשהאדם מתבגר — השליחות משנה את צורתה

עם השנים משתנים הגוף, הקצב והיכולת. דברים שנעשו בעבר בקלות דורשים יותר מאמץ, ולעיתים נעשים בלתי אפשריים. האדם עלול לפרש את השינוי כאילו כבר אין לו תפקיד.

אולם צור