ענוה – הכח המחבר

עיון במהות ענוותו של משה רבנו ככוח מחבר ומאזן בין ניגודים, על פי פסוקי התורה, תורת הספירות ומשל הצור. מתוך הספר ברוש תדהר ותאשור.

בירור מהות ענוות משה רבנו ככוח מחבר ומאזן בין ניגודים וככלי להשראת השכינה

השאלה שהמאמר עוסק בה

מהי משמעותה האמיתית של הענווה המאפיינת את משה רבנו, ומדוע דווקא מידה זו מהווה את התנאי ההכרחי לחיבור בין שמיים וארץ ולהנהגת עם ישראל?

החידוש המוצע

המאמר מציע לראות בענווה כוח מחבר ומאזן בין כוחות מנוגדים בבריאה, בדומה לספירת האמצע במבנה הספירות ולאבן הצור העומדת בין אש למים. המאמר מציג את הענווה לא כחולשה או כהקטנה עצמית, אלא כביטול תחושת הבעלות על הכוחות שניתנו מאת ה', המאפשר להכיל ניגודים ולהביא שלום.

מקורות יסוד

• במדבר יב, ג — תיאור משה כעניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה
• שמות לב, לב — אמירת משה 'מחני נא מספרך' כגילוי של ביטול עצמי מוחלט למען העם
• תורת הספירות — מבנה ימין, שמאל ואמצע - כוח האמצע המחבר ומאפשר קיום משותף
• דברים לב, ד — הפסוק 'הצור תמים פעלו' כמשל ליציבות והכלת ניגודים
• שמות ג, ו — הסתרת פני משה בסנה כהכרה בגבול האנושי מול האין-סוף
• שמות ג, יא; ד, י-יא — טענות משה 'מי אנכי' ותשובת ה' 'מי שם פה לציון' להבהרת חוסר הבעלות על הכוחות
• תהלים ח, ו — תיאור רוממות דרגתו של משה 'ותחסרהו מעט מאלקים'
• שמות טז, ז — אמירת 'ואנחנו מה' כביטול מציאות עצמאית

שאלות שהמאמר עונה עליהן

• מהי הגדרת הענווה לפי משה רבנו?
• מדוע התורה מדגישה דווקא את ענוותנותו של משה מכל מעלותיו?
• מה ההבדל בין ענווה לבין חולשה או דימוי עצמי נמוך?
• כיצד הענווה מסייעת לחיבור בין כוחות מנוגדים?
• מהו משל האש, המים והצור בנוגע למידת הענווה?
• מדוע ביקש משה מחני נא מספרך בחטא העגל?
• איך תפיסת הענווה קשורה למבנה ימין שמאל ואמצע בספירות?

גוף המאמר

ענוה – הכח המחבר

כאשר התורה מבקשת לתאר את משה רבנו, היא אינה בוחרת להדגיש דווקא את חכמתו, אף שהיה גדול הנביאים. היא גם אינה מדגישה את העובדה שדרכו ניתנה התורה לעולם, או את גודל הנהגתו את עם ישראל במדבר. מכל המעלות האפשריות, התורה בוחרת לומר עליו: “וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה”.

ודבר זה דורש התבוננות עמוקה. מהי אותה ענווה שהתורה ראתה לנכון להעמיד כמרכז מהותו של משה? מדוע היא כה יסודית, עד שהיא המאפיינת את האדם שעמד מול הקב״ה פנים אל פנים האיש שנקרא ״איש האלקים״? ומה בכלל משמעותה האמיתית של ענווה?

כדי להבין את הענווה של משה, צריך תחילה להבין כיצד הנהגה אמיתית פועלת. העולם רגיל לראות במנהיג אדם המרים את עצמו מעל האחרים – אדם של כח, שליטה והשפעה. אך התורה מציגה תמונה הפוכה לחלוטין. ככל שהאדם גדול יותר באמת, כך הוא מסוגל לבטל את עצמו יותר למען אחרים. דווקא מי שמכיר בכוחותיו באמת, מסוגל שלא להשתמש בהם כדי להגדיל את עצמו.

וזהו יסוד הענווה. ענווה איננה חולשה, ואינה חוסר מודעות למעלות האדם. העניו איננו אדם שאינו יודע את כוחותיו. להפך – הוא יודע היטב את מעלתו, את חכמתו ואת יכולותיו, אך הוא אינו רואה בהן סיבה להתנשאות. הוא מבין שכל הכוחות שניתנו לו אינם שייכים לו מצד עצמו, אלא נועדו כדי לעשות טוב בעולם. הגאוותן משתמש בעולם כדי להגדיל את עצמו; העניו משתמש בעצמו כדי להגדיל את הטוב בעולם.

אצל משה הדבר הגיע לשיא שאין כדוגמתו. לאחר חטא העגל, כאשר הקב״ה מודיע על רצונו לכלות את ישראל, משה אינו מבקש כבוד לעצמו ואינו מנסה להציל את מעמדו. להפך, הוא אומר: “וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ״.

יש כאן מדרגה שאין למעלה ממנה. אדם המוכן לוותר אפילו על הזכרת שמו בתורה, למען עם ישראל. אין זו רק אהבת ישראל עצומה, אלא ביטול מוחלט של ה״אני״. משה מבין שהאדם איננו המרכז, וגם כאשר הוא הגדול שבנביאים – אין הוא רואה את עצמו כמציאות נפרדת העומדת בפני עצמה.

ומתוך כך אפשר להבין מדוע דווקא הוא היה מסוגל לעמוד בין הקב״ה לבין ישראל. העולם כולו בנוי מניגודים: חסד ודין, אש ומים, אהבה ויראה. שני כוחות מנוגדים מושכים תמיד לכיוונים שונים, ואם כל אחד יפעל לבדו – תיווצר שבירה. לכן הבריאה זקוקה תמיד לכח שלישי, כח שמחבר בין הצדדים ומביא שלום.

זהו סוד ה״אמצע״ שבתורת הספירות: ימין, שמאל ואמצע. האמצע איננו רק צד נוסף; הוא הכח שמאפשר לכל הצדדים להתקיים יחד. לכן משה, שהיה השלישי בין מרים ואהרון, מבטא את כח האמצע המחבר. הוא אינו רק מנהיג של עם ישראל, אלא נקודת החיבור בין שמים וארץ.

אפשר להבין זאת גם דרך המשל של אש, מים וצור. האש והמים מנוגדים זה לזה – האש שורפת והמים מכבים. אך הצור, האבן, מסוגל לעמוד מול שניהם. הוא איננו נשרף מן האש ואיננו נשטף מן המים. הוא יוצר גבול, איזון והפרדה. לכן פעמים רבות התורה משתמשת בלשון “צור” כלפי הקב״ה: ״הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ״.

הצור מסמל יציבות, שלמות ויכולת להכיל ניגודים מבלי להישבר מהם. וכך גם העניו. האדם הגאוותן מגיב מיד לכל פגיעה, משום שכל מציאותו תלויה בכבודו העצמי. אך העניו מסוגל להכיל, לספוג, לחבר ולהשכין שלום. לכן תפקידו של העניו הוא להיות הכח המחבר.

כבר בתחילת דרכו של משה מתגלה יסוד זה. כאשר הקב״ה מתגלה אליו בסנה, נאמר: “וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱ־לֹהִים״

משה אינו רץ להביט. הוא אינו רואה את עצמו ככלי המסוגל להכיל את הגדלות האלוקית. יש כאן הכרה עמוקה בגבולו של האדם מול אין סוף. וזהו יסוד הענווה האמיתית: לא הקטנת האדם, אלא ההכרה במקומו מול הבורא, ושהוא רק כלי ביד היוצר לקיים את דברו.

אותו יסוד מופיע גם כאשר הקב״ה מטיל עליו את הנהגת ישראל. תגובתו הראשונה של משה היא סירוב: ״מִי אָנֹכִי , “לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי״, ״כְּבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי״

משה איננו מחפש הנהגה. הוא איננו רואה בעצמו את מרכז המציאות. והקב״ה משיב לו: “מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם”.

כלומר, גם המעלות וגם החסרונות אינם שייכים לאדם מצד עצמו. הכל נובע מן הקב״ה. לכן הענווה איננה ביטול הכוחות, אלא ביטול תחושת הבעלות עליהם

וזהו אולי עומק העניין כולו. משה היה מעל ממד הטבע. התורה עצמה מתארת אדם שדיבר עם הקב״ה פנים אל פנים, אדם שעליו נאמר “ותחסרהו מעט מאלוקים”. ובכל זאת, דווקא משום שידע את גודל מעלתו, ידע גם שכל מה שיש בו איננו שלו. לכן לא הייתה בו גאווה.

הגאווה מתחילה כאשר האדם אומר: “כוחי ועוצם ידי”. העניו מבין שהכוחות ניתנו לו כדי לפעול טוב בעולם. לכן הוא איננו משתמש בהם כדי לרומם את עצמו, אלא כדי להרים אחרים.

ומכאן גם תפקידו של העניו להביא שלום. כל עוד האדם מלא בעצמו, אין מקום לאחר. אין מקום להכיל דעה אחרת, מציאות אחרת או חולשה של אדם אחר. אך כאשר האדם מבטל מעט את עצמו, הוא מסוגל להתחבר. לכן דווקא משה, שהיה מסוגל לומר “ואנחנו מה”, היה מסוגל להיות המחבר בין ישראל לקב״ה, הסנגור של העם, ומי שמוריד את התורה לעולם.

בסופו של דבר, הענווה של משה איננה פרט באישיותו, אלא יסוד כל הנהגתו. היא נובעת מהבנה עמוקה שהאדם איננו המרכז, שהכוחות כולם ניתנים מאת הקב״ה, ושתפקיד האדם הוא להשתמש בהם כדי להביא טוב, תיקון ושלום לעולם.

ולכן דווקא משה, שהיה “עניו מאוד”, זכה להיות זה שמוריד את התורה לעולם. משום שהתורה איננה שורה במקום של גאווה, אלא במקום של ביטול. ככל שהאדם נעשה פנוי יותר מעצמו – כך הוא נעשה כלי גדול יותר לאור האלוקי.

אמסלם יעקב ברוש תדהר ותאשור Mereshit.com