קרבה או תשובה

מאמר עיון מקיף במסע הנפש דרך הקרבנות והתשובה בספר ויקרא, המשלב את מקורות רש"י, רמב"ן, רמב"ם, תניא וחז"ל לכדי מפת דרכים רוחנית ותודעתית.

מפת דרכים רוחנית ופסיכולוגית של עבודת הנפש דרך סוגי הקרבנות, החטאים והתשובה בספר ויקרא

השאלה שהמאמר עוסק בה

כיצד משקפים סוגי הקרבנות השונים בספר ויקרא דרגות שונות בתודעת האדם ובמצבי נפשו, ומהו המעבר הנדרש בין הקרבת קרבן לבין תשובה פנימית ותיקון מעשי במציאות?

החידוש המוצע

המאמר מציע למפות את סוגי הקרבנות (עולה, חטאת, אשם, שלמים) ואת החטא במזיד כשלבים רציפים בהתפתחות תודעת הנפש והדרדרותה. דרך ניתוח זה, המאמר מציג כיצד כל דרגת חטא מייצגת ירידה הדרגתית מהרהור פנימי בלב ועד לפגיעה ממשית במציאות הגשמית, ומתווה את מסלול התיקון המתאים מביטול התודעה ועד לתשובה מעשית.

מקורות יסוד

שאלות שהמאמר עונה עליהן

גוף המאמר

קרבה או תשובה? מפת הדרכים של הנפש – מהתעלות רוחנית ועד לתיקון המציאות ספר ויקרא נפתח בקריאה אל האדם. עבור הלומד המעמיק ועבור מי שמחפש את דרכו חזרה אל השורש, הקרבנות הם הרבה מעבר לטקסים עתיקים; הם שיקוף מדויק של מצבי הנפש שלנו. "אדם כי יקריב" – הקשר מתחיל בחיבה התורה בוחרת לפתוח במילים: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן". הרמב"ן מדגיש שמדובר בקרבן נדבה. עוד לפני שנכנסים ומדברים על חטאים ותיקונים, התורה מלמדת אותנו שהבסיס להכל הוא הרצון החופשי של האדם להתקרב אל ה' מתוך אהבה, קרבן כרמז לקרבה והידבקות.

שלב א: עולה – הביטול בשיאו הקרבן הראשון שהתורה מציגה הוא העולה. בקרבן זה, "וְהִקְטִיר הַכהֵן אֶת הַכֹּל" – הכל עולה למעלה, לאדם אין חלק בבשר. • העניין: התמסרות מוחלטת. ברוח פנמיות התורה (ספר התניא), זהו "ביטול היש" – מצב שבו האדם מרגיש שאין לו מציאות עצמית מנותקת מהבורא. • הדיוק: זהו מצב שבו החטא מתמעט עד קצה הגבול. אמנם גם אדם בדרגת ביטול גבוהה עלול ליפול, אך בעולם ה"עולה", האור דולק בעוצמה כזו שהחושך כמעט ואינו מוצא אחיזה, העולה מרמזת לנו על מצב של תיקון הרהורי המחשבה, ביטול פנימי עוד לפני יציאה של האדם למעשה שלילי. דוגמא לכך אנו מוצאים בכך שגר מביא קורבן בעת גיורו, אפשר לראות בכך רמז להתחדשות פנימית כביטול מוחלט בפני הקב״ה.

שלב ב: חטאת – כשהדעת נרדמת כאן מתחילה הירידה. בקרבן החטאת נאמר: "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה". • עיקר העניין: האדם עדיין נמצא בתוך המערכת הרוחנית, הוא לא מרד בדרכי ה׳, אבל משהו אצלו נרדם. • העומק שבכך: בתורת החסידות מבואר ששגגה נובעת מחיסרון הדעת. כשהחיבור הפנימי (הדעת) נחלש, האדם עושה טעויות בלי לשים לב. חטאה מלשון להחטיא את המטרה, לפספס את המטרה. • סוג התיקון: מכיוון שהפגם הוא פנימי-תודעתי, התיקון אינו דורש שינוי במציאות החיצונית. האדם מביא קרבן כדי לעורר מחדש את הדעת שלו ולחבר את הנפש חזרה למקורה. חידוד העניין בציר המציאות: ״שִׁוִּיתִי יְהֹוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט״ ככל שהפגם בכך עמוק יותר – נוצר מצב של ירידה מהתודעה אל המציאות. וככל שהוא יורד יותר אל המעשה – כך התיקון דורש יותר את האדם עצמו.

שלב ג: אשם – כשהנזק יורד לשטח בקרבן האשם, אנו פוגשים פגם שכבר לא נשאר בתוך הלב. "וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם" או "וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם העניין: כאן מדובר בחטא במצב של פגיעה שיש לה ביטוי ממשי במציאות משהו פזי נפגם או נוצר מצב של ירידה בעומק האמונה, חטא שיש לו ביטוי במציאות. • וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם: אשם תלוי שבוא האדם נמצא בספק אם ביצע חטא, ספק הוא תחילתה של נפילה (ספק בגימטרייה זה עמלק המקרר את האמונה)). • אשם שפחה חרופה: התעסקות עם הטפל, היוצר פתח לקרע. זהו חטא שנעשה מתוך הימשכות אחר החיצוניות. • וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם ובאופן מובהק יותר זה יכול להיות בין אדם לחברו בענייני ממון כגון (גזל) המוביל לשבועת שווא (הגורמת לחיסרון מוחלט באמונה), כולל מזיד של כפירה ושבועת שקר. • בין אדם למקום (כשיש מעילה בקודש – שימוש בחפץ השייך לבית המקדש). התיקון המעשי: מכיוון שיש נזק בעולם, אי אפשר להסתפק בקרבן בלבד. התורה מחייבת את האדם: "וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה... וַחֲמִישיתוֹ יוסֵף עָלָיו". יש עליו לתקן את העוול הנעשה באופן גשמי גם מעבר לקרבן, יש אפשרות לתשובה שבין אדם למקום, וכן תשובה שבין אדם לחברו כאשר החטא הוא בענייני ממון בלבד (כגון גזל, ולקיחת חפץ אבוד שלא שייך לך). שלב ד: מזיד – שבירת המערכת מה קורה כשאדם פועל "בְּיָד רָמָה"? כשהחטא הוא מרד מודע? • העניין: במצב כזה, המערכת הסטנדרטית של הקרבנות לא פועלת מכיוון שבדרך כלל אין קרבן לפוגע במזיד שלא בממון, וכן בכל מזיד שלא מצטרף אליו צער ותיקון (כולל ממונות). • התוצאה: מכיוון שהניתוק מהמקור הוא חריף, החטא נושא עמו עונשים במצבים מסוימים כגון מלקות או כרת. • התיקון היחיד שניתן ומחויב לעשות הוא התשובה: תשוב אל הקב״ה, התיקון עובר מהקרבן (הבהמה) אל האדם עצמו, תיקון עצמי. • הרמב"ם מגדיר זאת כך: "יעזוב החוטא חטאו... ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד". זהו תהליך גשמי בתחילה שעובר העברה במזיד חייב לעזוב את החטא, לנצור בליבו שלא יחזור אליו אך חשוב מכל באם חטא הוא בחטא שבן אדם לחברו חייב הוא לבקש את סליחתו ולתגמל את הצד הנפגע. עליו לעשות שינוי עצמי מן היסוד: לתקן את עברו ולשנות את ראייתו בניהול חייו לעתיד. • המהות בקרבן היא שהאדם מתקרב לקב״ה, מה שאומר שאפילו חטא בשוגג אין מהותו נפגעת (קרבה לאחר ריחוק אך לא ניתוק), אך כאשר פועל האדם במזיד אין הוא יכול להביא קורבן מכיוון שמנותק הוא, ולכן רק תשובה יכולה לפעול, כאותיות תשובה: תשוב-ה׳ לשוב אל הקב״ה.

עניין נוסף וחשוב: בימינו, כשאין לנו יכולת פיזית להביא קרבן בבית המקדש, שפתינו משמשות אותנו כקרבן, והתפילה הינה התחליף הרוחני לעבודת הקרבנות. יסוד זה מופיע בדברי הנביא הושע: "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע יד, ג) – כלומר, הדיבור והתפילה בשפתיים נחשבים לפני הקדוש ברוך הוא כהקרבת פרים על המזבח. על כן, אנו מתפללים שלוש תפילות ביום, אשר נקבעו כנגד סדרי הקרבנות, כפי שאומרים חז"ל במסכת ברכות: "תפילות כנגד תמידין תיקנום". תפילת שחרית ומנחה הן כנגד קרבן התמיד שהוקרב בבוקר ובין הערביים, ותפילת ערבית היא כנגד האימורים (חלקי הקרבן) שהיו נשרפים על המזבח לאורך כל הלילה. לעומת זאת, הקדוש ברוך הוא מאפשר לנו קיום של תיקון מלא לחטאים שבין אדם למקום ביום הכפרה – יום שכולו קודש, יום הכיפורים. אך ליום זה ישנה הקדמה מחייבת של ארבעים יום קודם לכן (מר"ח אלול), שבהם על האדם לעשות חשבון נפש פנימי. ימים אלו הם "ימי רצון", כנגד ארבעים היום שעלה משה רבנו למרום לקבל את הלוחות השניים ולבקש מחילה על חטא העגל. בתוך כך, יש להקדים מעשים גשמיים ותיקון של העוולות שבין אדם לחברו, בכדי לכפר על העוונות; שהרי כפי שמלמדת אותנו המשנה במסכת יומא: "עבירות שבין אדם למקום – יום הכיפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו".

שלב ה: שלמים – השלמות שלאחר התיקון בסוף המסע מגיע קרבן השלמים. רש"י מסביר שהוא נקרא כך משום שהוא "מטיל שלום" בעולם. • העניין: זוהי לא רק שמחה, אלא שלמות שבאה לאחר התיקון. לאחר שהאדם עבר דרך הביטול, השגגה והתיקון המעשי, הוא יכול להגיע לשלום פנימי. • השלמים מייצג שני אופנים שלמות עבור האדם מלמטה מעלה, כאשר ישנם ארבעה אופנים בהם מחוייב האדם להודות לקב״ה על העזרה ושמירה שקיבל, כגון יורדי הים, היוצא מבית האסורים... • וכן במצב שעבר האדם נס בגבולות הטבע , וצריך להודות הוא לקב״ה • וכן בשמחות החגים, נקודת עילוי בביקור בבית הקב״ה שבה כל המשתתפים שותפים לאכילת הקרבן, באחדות ושלום.

עבד ובן: העולה היא עבודת העבד (ביטול מוחלט), בעוד השלמים הם עבודת הבן (אהבה ושיתוף). כפי שאומרים חז"ל: "אם כבנים אם כעבדים" – השלמות היא היכולת לשלב בין שניהם.

מאת אמסלם יעקב www.mereshit.com

מקורות יסוד לכלל הקרבנות קרבן מהו באופן כללי: “כי מעשה הקרבנות… שיחשוב האדם כאילו הוא עצמו הקרב… ויזרוק דמו וישרף גופו”: . רמב״ן (ויקרא א, ט) תניא (פרק ל״ב): “קרבן – מלשון קירוב” עולה רש״י (ויקרא א): ״עולה – כליל היא לה״ רמב״ן: ״שתעלה כולה לה’… לכפר על הרהור הלב״ שמות כ”ח, א’ – בחירת הכהנים ויקרא א–ה – דיני הקרבנות תהילים נ”א – רוח נשברה הושע י”ד – “ונשלמה פרים שפתינו” תלמוד בבלי, ברכות כ”ו – תפילות כנגד תמידין תלמוד בבלי, יומא פ”ה – בין אדם לחברו רש”י על ויקרא א’ – אדם ולא מן הגזל רמב”ן על ויקרא א’ – כפרה על הרהור הלב רמב”ם, הלכות תשובה – עזיבת החטא תניא – קרבן מלשון קירוב סיכום כל הקרבנות, בלשון המפרשים, אינם אלא: קירוב האדם אל ה’ – דרך ביטול, תיקון, והשבת הנפש למקומה

טוען...