קשרי משפחה עם השכינה

מדוע ריבוי הכינויים שבין הקב״ה לישראל? עיון ב״כמים הפנים לפנים״, בסדרי ״דודי לי״ ו״אני לדודי״, ובתכלית ״באתי לגני״ — עיקר שכינה בתחתונים.

על ריבוי הכינויים שבין הקב״ה לישראל — ומדוע דווקא הם מגלים מי אנחנו באותו רגע

השאלה שהמאמר עוסק בה

כיצד יכולה מערכת יחסים אחת להכיל את כל הכינויים — בן ועבד, אחות ורעיה, דוד וכלה — ומה מלמד אותנו ריבוי זה על עבודת האדם?

החידוש המוצע

המאמר קורא את ריבוי הכינויים לא כתיאורי הבורא אלא כמראה: ״כמים הפנים לפנים״ — אופן עמידתו של האדם הוא שקובע באילו פנים מתגלה אליו הקשר האחד. מכאן הוא מחבר את סדרי ״דודי לי ואני לו״ (ניסן) ו״אני לדודי ודודי לי״ (אלול) לתכלית אחת: ״באתי לגני״ — עיקר שכינה בתחתונים, שהקשר יקבל בית בתוך החיים עצמם.

מקורות יסוד

• דברים יד, א — ״בנים אתם לה׳ אלקיכם״ — יסוד יחס הבן.
• שיר השירים ב, טז — ״דודי לי ואני לו״ — סדר של אתערותא דלעילא (ניסן).
• שיר השירים ו, ג — ״אני לדודי ודודי לי״ — סדר של אתערותא דלתתא (אלול).
• שיר השירים ה, ב — ״פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי״.
• שיר השירים ה, א — ״באתי לגני אחותי כלה״.
• שיר השירים ב, ו; ח, ג — ״שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני״ — בחינת יראה ואחריה חיבוק.
• משלי כז, יט — ״כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם״ — משל המראה.
• שמות טו, ב — ״זה א־לי ואנוהו״ — שירת הים.
• שמות טו, יח — ״ה׳ ימלוך לעולם ועד״.
• תהילים פד, ג — ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳״ — ״כלה״ מלשון כלות הנפש.
• שמות כה, ח — ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״.
• מוסף ראש השנה, ״היום הרת עולם״ — ״אם כבנים אם כעבדים״ — שתי צורות העמידה.
• תענית כה, ב — תפילת רבי עקיבא: ״אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה״.
• שיר השירים רבה ה, ב — ״אחותי — שנתאחו לי במצרים״ (דם פסח ודם מילה); ״רעייתי — שריעו אותי בים״.
• שיר השירים רבה ה, א — ״לגני — לגנוני, למקום שהיה עיקרי בתחילה״; עיקר שכינה בתחתונים.
• שמות רבה לג, א — ״בתוכו לא נאמר אלא בתוכם״.
• תניא פרק מט — ״כמים הפנים לפנים תתלהט נפשו״ — אהבה חוזרת מתוך התבוננות.
• לקוטי תורה, פרשת ראה — ״אני לדודי״ באלול והמשכת ״ודודי לי״ בראש השנה ויום הכיפורים; ״שמאלו תחת לראשי״.
• לקוטי תורה, שיר השירים — ״כלה״ מלשון ״כלתה נפשי״.
• ״באתי לגני״ ה׳שי״ת (אדמו״ר הריי״צ) — המאמר שניתן ללימוד ליו״ד שבט ה׳שי״ת.
• סדרת מאמרי ״באתי לגני״ (הרבי מליובאוויטש) — מיו״ד שבט תשי״א ואילך — המשכת השכינה בתחתונים.
• ״אני לדודי ודודי לי״ (הרבי, ש״פ ראה תשכ״ו) — סדר עבודת אלול ותשרי.
• ראשית חכמה שער האהבה פ״ו; של״ה; אלשיך (שמות כה, ח) — ״בתוכם״ — בתוך כל אחד ואחד.
• ברוש תדהר ותאשור — ״על דרך משל״ ואי־שינוי באחדות הבורא; ״דירה בתחתונים״.

שאלות שהמאמר עונה עליהן

• מדוע התורה מתארת את הקשר עם הקב״ה בכל כך הרבה כינויים?
• כיצד אפשר להיות גם בן וגם עבד?
• מה פירוש ״כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם״?
• מדוע בניסן נאמר ״דודי לי ואני לו״ ובאלול ״אני לדודי ודודי לי״?
• מה ההבדל בין ״אחותי״ ל״כלה״ בשיר השירים?
• מהי משמעות ״באתי לגני״ ו״עיקר שכינה בתחתונים״?
• מהי ״דירה בתחתונים״ ומדוע אין התכלית לברוח מן העולם?

גוף המאמר

יש דבר מופלא באופן שבו כתבי הקודש, חז״ל ותפילת ישראל מתארים את הקשר שבין הקב״ה לישראל. אין כינוי אחד המספיק כדי לתארו: פעם אנו עומדים לפני הקב״ה כבנים לפני אביהם: ״בנים אתם לה׳ אלקיכם״ (דברים יד, א), ופעם אנו עומדים לפניו כעבדים לפני מלכם: ״אם כבנים אם כעבדים״ (מתוך תפילת מוסף של ראש השנה, ״היום הרת עולם״). פעם כנסת ישראל קוראת לקב״ה: ״דודי לי ואני לו״ (שיר השירים ב, טז), ובמקום אחר סדר הדברים מתהפך: ״אני לדודי ודודי לי״ (שיר השירים ו, ג).

והקב״ה פונה לכנסת ישראל בלשון אחרת לגמרי: ״פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי״ (שיר השירים ה, ב), ובפסוק אחר: ״באתי לגני אחותי כלה״ (שיר השירים ה, א). כיצד יכולה מערכת יחסים אחת להכיל את כל הכינויים הללו? כיצד אנו יכולים להיות גם בנים וגם עבדים; כנסת ישראל גם אחות, רעיה וכלה; והקב״ה גם אבינו, גם מלכנו וגם ״דודי״? הייתכן שדווקא ריבוי הכינויים מגלה לנו דבר יסודי? מתברר שאין מערכת יחסים אנושית אחת המסוגלת לבטא בשלמות את הקשר שבין האדם לבוראו. כל אחת מהן מגלה פנים אחרות של אותו קשר.

אותה מראה — פנים שונות

שלמה המלך אומר בספר משלי: ״כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם״ (משלי כז, יט). אדם המביט אל מים צלולים רואה בהם את פניו. המים אינם מחליטים איזו דמות להראות לו; הם נשארים אותם מים. אולם כאשר אדם אחר עומד לפניהם, נראות בהם פנים אחרות. זהו משל פשוט שיכול לעזור לנו להבין דבר עמוק יותר.

אדמו״ר הזקן משתמש בפסוק ״כמים הפנים לפנים״ כדי לבאר את אהבת האדם לקב״ה. בספר התניא (פרק מ״ט) הוא מתאר כיצד ההתבוננות באהבה הגדולה שבה הקב״ה מצמצם ומקרב את אורו אל האדם מעוררת באדם אהבה חוזרת, עד אשר ״כמים הפנים לפנים תתלהט נפשו״ לדבקה בו יתברך. אין הכוונה לומר שהשכינה עצמה מוגדרת בדברי חז״ל כ״מראה״; המראה היא משל שאנו משתמשים בו, על יסוד ״כמים הפנים לפנים״, כדי להבין את אופני הגילוי וההתקשרות. השכינה אחת, הקב״ה אחד ואינו משתנה, אך האדם העומד לפניו אינו עומד תמיד באותו אופן. וכשם שאותם מים משיבים למסתכל את הפנים שהוא מפנה אליהם, כך מערכת היחסים שבין האדם לבוראו יכולה להתגלות בפנים שונות:

כאשר האדם עומד לפני הקב״ה כבן — הוא פוגש את אביו.

כאשר הוא עומד לפניו כעבד — הוא עומד לפני מלכו.

כאשר הוא מבקש את הקב״ה מתוך אהבה וכמיהה — הוא קורא לו ״דודי״.

והכינויים שבהם הקב״ה פונה לכנסת ישראל — ״אחותי״, ״רעייתי״, ״יונתי״, ״תמתי״, ״כלה״ — מגלים אופנים נוספים של קרבה.

לא הקב״ה משתנה; הפנים שבהן הקשר מתגלה אל האדם משתנות לפי אופן עמידתו, עבודתו והתקשרותו.

אב ובן — קשר שאינו מתחיל בכל יום מחדש

היחס שבין אב לבן שונה מכל קשר אחר. בן אינו נעשה בן משום שהצליח לעמוד בדרישה מסוימת; הוא בן מעצם לידתו. אפשר שבן יתרחק מאביו, אפשר שיחלוק עליו, אפשר אפילו שיעבור זמן רב בלי שתהיה ביניהם קרבה גלויה, אבל עצם היותו בן אינו מתבטל. לכן הפסוק ״בנים אתם לה׳ אלקיכם״ מעניק לקשר שבין ישראל לקב״ה ממד עמוק של שייכות. כאשר יהודי עומד לפני הקב״ה כבן, הוא אינו מתחיל את הקשר מאפס; הוא שב אל קשר שכבר קיים בשורשו. ולכן בתפילת ראש השנה אנו אומרים: ״אם כבנים — רחמנו כרחם אב על בנים; ואם כעבדים — עינינו לך תלויות״. כאשר האדם פונה אל הקב״ה כבן, הוא אינו מבקש רק סליחה או סיוע — הוא מעורר את עצם יחס האב והבן.

מלך ועבד — הקשר של היראה

אבל בן אינו כל הסיפור. אותו יהודי שאומר ״אבינו״ אומר גם ״מלכנו״, כך שאותו אדם שמבקש ״רחמנו כרחם אב על בנים״ אומר מיד לאחר מכן: ״ואם כעבדים — עינינו לך תלויות״. כאן מופיעות פנים אחרות של הקשר: לפני האב עומד בן, לפני המלך עומד עבד. הבן מדגיש שייכות, אהבה וקִרבה; העבד מדגיש קבלת עול, יראה, נאמנות וביטול הרצון בפני רצון המלך. כאשר האדם אומר ״אבינו״, הוא מגלה בעצמו את הבן שבתוכו, וכאשר הוא אומר ״מלכנו״, הוא מגלה בעצמו את העבד שבתוכו. לכן אין סתירה בין שתי ההגדרות — האדם זקוק לשתיהן. יש בעבודת ה׳ תנועה של אהבה וקִרבה, ויש בה גם תנועה של יראה וקבלת מלכות. אדמו״ר הזקן מחבר בלקוטי תורה (פרשת ראה) את ימי ראש השנה ויום הכיפורים להתגלות מלכותו יתברך ולבחינת היראה — ״שמאלו תחת לראשי״ (שיר השירים ב, ו) — ולאחריה באה בחינת הקִרבה והחיבוק. אהבה ללא יראה עלולה לאבד את הגבול, ואילו יראה ללא אהבה עלולה לפגוע בקשר וברגש האדם; השלמות זקוקה לשתיהן.

אחותי — קשר שכבר קיים

בשיר השירים מופיע כינוי נוסף: ״פתחי לי אחותי״. אחות אינה עבד ואינה רעיה, אחות היא חלק מן המשפחה. אדם אינו בוחר מי תהיה אחותו; אפשר שהקשר יהיה קרוב יותר או קרוב פחות, אבל עצם השייכות המשפחתית אינה נוצרת בכל יום מחדש. חז״ל מוסיפים עומק מיוחד לכינוי ״אחותי״: בשיר השירים רבה (פרשה ה, פסקה ב) הם דורשים את המילה אחות מלשון איחוי — שישראל ״נתאחו״ עם הקב״ה במצרים באמצעות דם הפסח ודם המילה. לאחר מכן המדרש ממשיך ומפרש גם את ״רעייתי״, ״יונתי״ ו״תמתי״ כשלבים נוספים בקשר שבין הקב״ה לישראל. ״אחותי״ מייצגת שייכות וחיבור, ולכן יש עוצמה גדולה כל כך בקריאה ״פתחי לי אחותי״: גם כאשר הדלת סגורה, הכינוי נשאר ״אחותי״. הריחוק אינו מוחק את עצם השייכות.

רעייתי — הקשר שנעשה קרבה

ואז נאמר: ״רעייתי״. בפשט, רעיה היא בת־הזוג, האישה האהובה. המילה קרובה גם לעולם המשמעות של רֵעַ — חבר, בן־לוויה, מי שאדם נמצא עמו בקרבה ובשותפות. כאן היחס שונה מן היחס שבין אב לבן: הבן נולד אל הקשר, ואילו רעיה נכנסת בבחירה חופשית לקשר שיש בו קרבה, שותפות ואהבה. חז״ל מקשרים את ״רעייתי״ לקריעת ים סוף, כאשר ישראל אמרו ״זה א-לי ואנוהו״ (שמות טו, ב) ו״ה׳ ימלוך לעולם ועד״ (שמות טו, יח). המדרש מסביר: ״רעייתי — שריעו אותי בים״; כלומר, הקשר אינו נשאר רק דבר הקיים בשורשו, אלא ישראל עצמם מכירים בו, מצביעים עליו ומכריזים עליו. השייכות הופכת לקרבה חיה ומודעת.

כלה — קשר המבקש להתממש

ומכאן מקבל הפסוק ״באתי לגני אחותי כלה״ עומק מיוחד. מדוע גם אחות וגם כלה? אחות מבטאת קשר שכבר קיים, ואילו כלה מבטאת קשר המבקש להגיע להתקשרות מלאה. אדמו״ר הזקן מבאר בלקוטי תורה על שיר השירים שבמילה ״כלה״ יש גם משמעות של ״כלתה נפשי״ (תהילים פד, ג) — תשוקת הנפש להידבק ולהיכלל באורו יתברך. לכן שתי המילים — ״אחותי״ ו״כלה״ — מאירות שתי נקודות שונות של אותו קשר: יש בקשר עם הקב״ה דבר שאינו צריך להיווצר מחדש (״אחותי״ — השייכות), ובאותו זמן יש בו דבר שהאדם צריך לעורר, לבחור בו, להשתוקק אליו ולבנות אותו (״כלה״ — הכמיהה להתקשרות). השייכות קיימת, הקרבה צריכה להתגלות.

דודי — כאשר הקשר נעשה אהבה

ואז מופיעה מילה אחרת: דודי. כאן לא מדובר בעיקר במרות של מלך, ואף לא רק בשייכות של בן; ״דודי״ הוא האהוב. שיר השירים כולו מלא בתנועת החיפוש הזאת: כנסת ישראל שומעת את קול דודה, מחפשת אותו, פותחת לו, מתגעגעת אליו ונעה לקראתו. בחסידות, ״אני לדודי״ מתפרש כמפורש כתנועה של אהבה ועבודת האדם כלפי הקב״ה. הרבי מליובאוויטש מדגיש שעבודת אלול היא ״אני לדודי״ — עבודה מלמטה הקשורה לתשובה מאהבה.

וזה מאפשר להבין מדוע דווקא ביחס של ״דודי״ מופיעים שני סדרים הפוכים:

בניסן: ״דודי לי ואני לו״. תחילה ״דודי לי״ — היוזמה באה מלמעלה. יציאת מצרים היא דוגמה מובהקת לגילוי שבו הקב״ה מוציא את ישראל ממצרים ומקרב אותם אליו עוד לפני שהגיעו בכוחות עצמם לשלמות עבודתם (אתערותא דלעילא). אחר כך באה התנועה החוזרת: ״ואני לו״.

אבל באלול נאמר: ״אני לדודי ודודי לי״. הפעם סדר העבודה מתחיל מן האדם (אתערותא דלתתא): אני יוצא אליו, אני מחפש, אני שב — ״אני לדודי״, ורק אחר כך באה ההמשכה מלמעלה — ״ודודי לי״. זהו ממש ביאור אדמו״ר הזקן בלקוטי תורה (פרשת ראה), והרבי חוזר ומבאר יסוד זה במאמר ״אני לדודי ודודי לי״ (ש״פ ראה תשכ״ו): אלול הוא ״אני לדודי״, ובראש השנה ויום הכיפורים באה ההמשכה של ״ודודי לי״. אותו דודי, אותה אהבה, אבל כיוון התנועה משתנה.

הפנים שאני מפנה

כאן חוזר משל המים: ״כמים הפנים לפנים״. אם אני פונה אל הקב״ה כבן — אני מבקש את האב; אם אני עומד לפניו כעבד — אני מקבל עלי את המלך; אם אני פונה אליו כאוהב — אני מבקש את דודי; ואם אני שב אליו באלול — אני אומר ״אני לדודי״, וכאשר התנועה באה מלמעלה — ״דודי לי״. לכן הכינויים אינם רק מספרים לנו מי הקב״ה ביחס אלינו, אלא מגלים לנו גם מי אנחנו באותו רגע ביחס אליו.

זהו לבו של משל המראה: האדם מביט באופן שבו הקשר האלוקי מתגלה אליו, ובכך מגלה גם את צורת עמידתו שלו — האב מגלה את הבן, המלך מגלה את העבד, הדוד מגלה את האוהב, הכלה מגלה את הכמיהה, והאחות מגלה את השייכות. אין כאן שינוי באחדותו של הקב״ה; יש כאן ריבוי של אופני התקשרות בתוך קשר אחד.

״באתי לגני״ — לא לברוח מן העולם אלא להביא אליו את השכינה

וכאן אנחנו חוזרים אל הפסוק שממנו אפשר להבין את תכלית כל המהלך: ״באתי לגני אחותי כלה״. חז״ל דורשים (שיר השירים רבה ה, א): ״לגני — לגנוני, למקום שהיה עיקרי בתחילה״. ועל יסוד מדרש זה בנוי מאמר ״באתי לגני״ ה׳שי״ת של אדמו״ר הריי״צ (המאמר שניתן ללימוד ליו״ד שבט ה׳שי״ת, יום הסתלקותו) ומאמרי הרבי מליובאוויטש החל מיו״ד שבט תשי״א ובשנים שלאחר מכן: ״עיקר שכינה בתחתונים היתה״. החטאים גרמו לסילוק השכינה מן הארץ, והצדיקים הורידוה מדרגה אחר מדרגה עד משה רבנו שהחזירה לארץ, ועיקר גילויה היה במשכן ובמקדש.

זה משנה את כל ההסתכלות: התכלית אינה שהאדם יברח מן העולם כדי למצוא את הקב״ה, אלא שהקשר עם הקב״ה יגיע אל העולם — אל המקום התחתון, אל החיים עצמם. ל