בין ההיסטוריה לבין הרוח הפנימית

עיון ביחס בין התיאור ההיסטורי בתנ"ך לתרגומו הרוחני בגמרא, דרך ניתוח דמות רבי עקיבא, מרד בר כוכבא, הרמב"ם, איגרת רב שרירא גאון ומדרש איכה רבה.

ניתוח היחס בין התיאור ההיסטורי בתנ"ך לבין המבט הרוחני פנימי של חז"ל והשילוב ביניהם בגאולה

השאלה שהמאמר עוסק בה

מהו ההבדל היסודי בין אופן תיאור ההיסטוריה בתנ"ך לבין תרגומה הרוחני בגמרא, וכיצד יחס זה מתבטא בסיפור תלמידי רבי עקיבא ובר כוכבא וברעיונות הגאולה?

החידוש המוצע

המאמר מציע לראות בפער בין התיאור ההיסטורי-מדיני של מרד בר כוכבא לבין תיאור חז"ל על מות תלמידי רבי עקיבא מהלך מכוון המעביר את המוקד מכישלון לאומי למשמעות מוסרית ורוחנית לנצח. המאמר מציע כי הגאולה השלמה אינה חזרה בלעדית לתנ"ך הלאומי ולא הישארות בתודעה גלותית של בית מדרש, אלא איחוד של השניים.

מקורות יסוד

שאלות שהמאמר עונה עליהן

גוף המאמר

בין ההיסטוריה של התנ״ך לבין הרוח הפנימית של הגמרא

יש הבדל עמוק בין הדרך שבה התנ״ך מספר את תולדות עם ישראל לבין הדרך שבה חז״ל מספרים את אותם תהליכים או תהליכים דומים. התנ״ך מציג את המציאות במלוא חריפותה: מלכים, מלחמות, חטאים, הכרעות מדיניות, בניין, חורבן, תשובה ונפילה. הוא אינו מסתיר את דוד המלך כלוחם, כנרדף, כמולך, כחוטא וכשב בתשובה. הוא אינו מסתיר את שלמה המלך בשיא חכמתו, אך גם אינו מעלים את העובדה שבסוף ימיו נבנו במות, והמציאות המלכותית הסתבכה ונפגמה.

לעומת זאת, הגמרא איננה נכתבת כספר היסטוריה פשוט. היא אינה באה רק לספר “מה קרה”. היא באה לשאול מה המשמעות הנצחית של מה שקרה. ההיסטוריה בתנ״ך מופיעה פעמים רבות בתוך הגוף החי של האומה: ארץ, מקדש, מלכות, מלחמה, נבואה וחטא. ואילו בגמרא, במיוחד לאחר החורבן, ההיסטוריה עוברת דרך בית המדרש. היא מתורגמת לשפה של תורה, מוסר, מידות, אחריות, גלות ויכולת הישרדות רוחנית.

אין פירוש הדבר שהתנ״ך “גשמי” והגמרא “רוחנית” במובן של ניתוק. אלא שהתנ״ך מציג את עם ישראל כאשר הוא חי בתוך מציאות לאומית שלמה, ואילו הגמרא מבררת כיצד ממשיכים לחיות כעם ה׳ כאשר המציאות הלאומית נשברה. לאחר החורבן, אין עוד מלכות עצמאית, אין מקדש, אין נבואה במובנה הגלוי, ואין כוח ממשי להחזיק את ההיסטוריה באותה צורה. לכן חז״ל בונים כלי אחר: לא חרבן, אלא תורה; לא מלכות, אלא בית מדרש; לא רק קרב חיצוני, אלא תיקון פנימי.

הדוגמה החריפה לכך היא דמותו של רבי עקיבא ותלמידיו.

הגמרא במסכת יבמות מספרת שלרבי עקיבא היו ״שנים עשר אלף זוגים תלמידים״, כלומר עשרים וארבעה אלף תלמידים, וכולם מתו בפרק אחד ״מפני שלא נהגו כבוד זה לזה״. הגמרא מוסיפה שהעולם היה שמם עד שבא רבי עקיבא אל רבותינו שבדרום ולימד את רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם העמידו תורה באותה שעה. עוד נאמר שם שכולם מתו בין פסח לעצרת, ומיתתם הייתה “אסכרה” — מיתה קשה (אסכרה- מתורגמת גם כחנק, אפשר לומר בזהירות רעיונית שהגמרא מתארת לא רק מוות גופני, אלא גם מצב שבו קול התורה נחנק).

אם קוראים את הסיפור רק כפי שהוא מופיע בבבלי, אין בו מלחמה, אין בו רומאים, ואין בו בר כוכבא. הסיפור כולו נמסר בשפה מוסרית־רוחנית: תלמידי רבי עקיבא מתו מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. כלומר, הבעיה אינה מוצגת ככישלון צבאי, אלא כפגם פנימי באחדותם של נושאי התורה.

אבל במקורות אחרים מופיעה תמונה היסטורית אחרת סביב רבי עקיבא. בירושלמי תענית ובמקבילות במדרש מובא שרבי עקיבא ראה בבר כוזיבא — בר כוכבא — דמות משיחית, ואמר עליו: “דין הוא מלכא משיחא”, זהו מלך המשיח. רבי יוחנן בן תורתא חלק עליו ואמר לו: “עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא בא.” כלומר, כבר בתוך חז״ל עצמם מופיעה מחלוקת עמוקה בשאלה כיצד להבין את המרד, את בר כוכבא ואת האפשרות המשיחית שבו.

הרמב״ם מחזק עוד יותר את חשיבותה של נקודה זו. בהלכות מלכים הוא כותב שאין לחשוב שמלך המשיח מוכרח לעשות אותות ומופתים או לשנות את טבע העולם, שהרי רבי עקיבא, “חכם גדול מחכמי משנה”, היה “נושא כליו של בן כוזיבא המלך”, והיה אומר עליו שהוא מלך המשיח, עד שנהרג. הרמב״ם אף מדגיש שלא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת. כלומר, לפי הרמב״ם, רבי עקיבא ראה אפשרות משיחית בתוך הנהגה טבעית־מדינית־מלחמתית, ולאו דווקא בתוך נס גלוי.

כאן נוצר הקונפליקט הגדול: מצד אחד, הבבלי מספר על מות תלמידי רבי עקיבא כמגפה וכפגם של ״לא נהגו כבוד זה בזה״. מצד שני, רבי עקיבא עצמו קשור במקורות אחרים למרד בר כוכבא, לאפשרות של גאולה לאומית, ולניסיון להחזיר את ישראל אל קומתו המדינית. מכאן עלתה אצל חוקרים ורבנים שונים האפשרות שתלמידי רבי עקיבא היו קשורים למרד בר כוכבא, ושמותם קשור למלחמה או לרדיפות הרומאים. באיגרת רב שרירא גאון מופיע הביטוי “והוה שמדא על התלמידים של רבי עקיבא”, לשון שיכולה להתפרש כרדיפה וגזירת מלכות, ובשל כך יש שראו בכך רמז לרקע ההיסטורי של המרד או של דיכויו.

אבל כאן צריך להיזהר. אין מקור חז״לי פשוט שאומר במפורש: עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא נהרגו במרד בר כוכבא. הבבלי אומר “אסכרה” (מפוש כ חנק) ו״לא נהגו כבוד זה בזה״. איגרת רב שרירא מזכירה “שמדא”, והמקורות על בר כוכבא מראים שרבי עקיבא היה קשור עמוקות לאותה תקווה משיחית־לאומית. לכן ייתכן שהגמרא בחרה למסור את השורש הפנימי של האסון, גם אם ברקע ההיסטורי עמדו ימי מרד, רדיפות, חורבן ודיכוי.

וזה בדיוק עומק ההבדל בין התנ״ך לבין הגמרא. התנ״ך היה יכול לספר על דוד במלחמותיו, על שאול ונפילתו, על שלמה וממלכתו, על מלכי ישראל ויהודה במעשיהם הציבוריים. הוא מציג את עם ישראל כשהוא עומד בתוך ההיסטוריה הממשית. אבל הגמרא נכתבת אחרי שצורת החיים הזאת נשברה. לאחר החורבן, הסיפור ההיסטורי לבדו כבר אינו מספיק. אם יישארו רק הזיכרונות של המרד והכישלון, העם עלול להישבר. לכן חז״ל מעבירים את מוקד הסיפור מן השאלה ״איך הפסדנו את המלחמה״ אל השאלה מה הגורם ואיך נמשיך להתקיים כעם התורה.

לכן מות תלמידי רבי עקיבא אינו נשאר רק אסון היסטורי. הוא הופך לאזהרה נצחית: תורה בלי כבוד הדדי אינה יכולה להעמיד עולם. גם אם יש גבורה, גם אם יש שאיפה משיחית, גם אם יש רצון להילחם על הארץ ועל החירות — אם נושאי התורה אינם נוהגים כבוד זה בזה, הבניין כולו מתערער מבפנים.

כאן מופיע החידוש הגדול של חז״ל. לאחר האסון, רבי עקיבא אינו מסיים את דרכו. הוא הולך לדרום ומלמד חמישה תלמידים: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע. והגמרא אומרת: ״והם הם העמידו תורה אותה שעה״. כלומר, מתוך השבר הגדול ביותר צומחת המשכיות התורה. לא דרך צבא, אלא דרך בית מדרש. לא דרך ניצחון מדיני, אלא דרך העברת התורה לדורות. רבי שמעון בר יוחאי, רבי מאיר וחבריהם אינם רק תלמידים שנשארו בחיים. הם הופכים לגשר בין עולם שנשבר לבין עולם חדש. דרכם התורה שבעל פה ממשיכה. דרכם עם ישראל מקבל כוח לשרוד בגלות. במובן זה, הגמרא אינה בורחת מן ההיסטוריה, אלא מצילה ממנה את הנקודה שאפשר לקחת לדורות.

המרד נכשל. הארץ נחרבה שוב. רומא ניצחה מבחינה צבאית. אבל חז״ל שואלים: מה נשאר בידינו? התשובה היא: התורה, המידות, הזיכרון, בית המדרש, והיכולת להפוך אסון לאור פנימי. זהו המעבר הגדול מחרבן לבית מדרש.

בנקודה זו חזון הגאולה נשאר בעיקר ברובד של אמונה, תורה ותיקון רוחני. לא מפני שהמעשה הגשמי איבד את ערכו, אלא מפני שלאחר כישלון המרד וחורבן הכוח הלאומי, לא הייתה עוד אפשרות מעשית להוציא את החזון אל הפועל בדרך של מלכות, מלחמה ובניין. לכן חז״ל שימרו את הגאולה בתוך בית המדרש, בתוך הציפייה, בתוך תיקון המידות ובתוך האמונה שהמציאות הגשמית עוד תשוב ותיבנה כאשר יגיע זמנה.

כך ניתן להבין גם את המתח שבין תפיסת המקדש כבניין מעשי שעל ישראל לבנותו, לבין התפיסה הרוחנית הרואה במקדש השלישי גילוי עליון היורד מן השמים. בגלות, כאשר כוח הבניין המעשי ניטל מן האומה, חזון המקדש נשמר בעיקר ככיסופים רוחניים וכאמונה עליונה. אולם בגאולה השלמה, הרוח והמעשה אינם אמורים להישאר נפרדים: הקדושה העליונה צריכה להתגלות דווקא בתוך בניין ממשי, בארץ ממשית, על ידי עם ממשי. דרך החסידות מלמדת שהבניין השלישי מבטא שילוב עמוק: גילוי עליון הבא מלמעלה, יחד עם עבודת ישראל ובניין מלמטה. אפשר לראות את אותו עיקרון גם ביחס לדוד המלך. בתנ״ך דוד הוא מלך ולוחם. הוא בונה מלכות, נרדף, חוטא, שב, נלחם ומנהיג. בגמרא ובמדרש דוד נעשה גם סמל של תורה, תפילה, תשובה וחצות לילה. אין כאן מחיקה של דוד ההיסטורי, אלא גילוי של פנימיותו. התנ״ך מציג את דוד בתוך ההיסטוריה; חז״ל מגלים כיצד דוד נעשה דמות נצחית לעבודת ה׳.

כך גם שלמה. בתנ״ך שלמה הוא מלך שבונה את המקדש, מגיע לשיא החכמה, אך גם נופל במורכבות מלכותית ורוחנית. אצל חז״ל, שלמה נעשה גם דמות של חכמה, שיר השירים, קהלת ומשלי. שוב, אין סתירה. יש שני מבטים: המבט ההיסטורי והמבט הפנימי.

אולם הסכנה קיימת בשני הצדדים. אם נשארים רק בתנ״ך ההיסטורי, עלולים לחשוב שעיקר חיי ישראל הוא כוח, ארץ, מלחמה ומלכות. ואם נשארים רק בגמרא הגלותית, עלולים לחשוב שהיהדות יכולה להתקיים לנצח רק בתוך בית מדרש מנותק מן הארץ, מן הממלכה ומן המציאות. שני הקצוות חסרים.

התנ״ך בלי הגמרא עלול להפוך להיסטוריה בלי רוח, נשמה.. הגמרא בלי התנ״ך עלולה להפוך לרוחניות בלי גוף ללא אחיזה.. השלמות היא החיבור ביניהם.

וכאן נכנסת שאלת הגאולה.

הרמב״ם, כאשר הוא מגדיר את מלך המשיח, אינו מתאר רק אדם רוחני היושב בבית המדרש, וגם לא רק מלך צבאי. הוא כותב שאם יעמוד מלך מבית דוד, “הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו”, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, ויילחם מלחמות ה׳ — הרי הוא בחזקת משיח. ואם עשה והצליח, בנה מקדש במקומו וקיבץ נדחי ישראל — הרי זה משיח בוודאי. לאחר מכן הוא מתקן את העולם כולו לעבוד את ה׳ ביחד.

ההגדרה הזאת של הרמב״ם מדהימה, מפני שהיא מחברת את שני העולמות. מצד אחד: “הוגה בתורה ועוסק במצוות” — זהו עולם התורה, עולם הגמרא, עולם הפנימיות. מצד שני: “וילחם מלחמות ה׳”, “בנה מקדש”, “קיבץ נדחי ישראל” — זהו עולם ההיסטוריה, המלכות, הארץ, העם והמקדש. משיח אצל הרמב״ם אינו בריחה מן המציאות, אלא תיקון המציאות. הוא אינו מחליף את התורה בממלכה, ואינו מחליף את הממלכה בתורה. הוא מאחד אותן.

לכן תקומת עם ישראל בארצו מחזירה אותנו לשאלה חדשה: האם נישאר רק בתודעה גלותית, שבה התורה נשמרת בעיקר בתוך בית המדרש מפני שהחוץ שבור? א

טוען...