‎⁨העלייה של הקומה הבאה ⁩

ניתוח פנימי של מצוות מעקה לגג על פי שיחות הרבי מליובאוויטש, כתבי האריז"ל והתניא. כיצד גבולות נכונים מאפשרים עלייה, התחדשות וקבלות טובות בראש השנה.

התבוננות פנימית במצוות מעקה כהדרכה רוחנית להצבת גבולות והגנות בעת עליות והתחדשות בחיים

השאלה שהמאמר עוסק בה

כיצד מצוות מעקה לגג בפרשת תצא משמשת כמודל רוחני להתמודדות עם שינויים, הצלחות ועליות במדרגות החיים? מהי המשמעות הפנימית של בניית גבולות סביב מקום של צמיחה והתחדשות, בפרט לקראת ראש השנה?

החידוש המוצע

המאמר מציע להרחיב את מצוות מעקה מעבר לגדרה ההלכתי, ולראות בה מודל קיומי המלווה כל התחדשות ועלייה בחיים – מנישואין ועד הצלחה כלכלית ורוחנית. המאמר מציע הבחנה ייחודית בין 'מעקה' המציב גבול ושומר על האופק הפתוח, לבין 'חומה' הסוגרת את הראייה. כמו כן מובא משל התחפרות בבור הממחיש שגם ההימנעות משינוי יוצרת סכנה המצריכה גבולות.

מקורות יסוד

• דברים כ״ב, ח — פסוק המקור המצווה על בניית מעקה לגג ואיסור לא תשים דמים בביתך
• ספרי - דברים כ״ב, ח’ — חלוקת הפסוק למצוות עשה (ועשית מעקה) ומצוות לא תעשה (לא תשים דמים) ודרשת כי יפול הנופל
• רמב”ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק י”א — פסיקת ההלכה לגבי מצוות עשה ולא תעשה בהסרת מכשול ובניית מעקה
• שיחת י”ב תמוז תשט”ז (הרבי מליובאוויטש) — הסבר שבית חדש דורש גדרים חדשים המתאימים לעבודה ולניסיונות החדשים, וחיבור למאמר אדמו"ר הריי"צ וראש השנה
• שיחת שבת פרשת תצא, י”ג אלול תשי”ד / לקוטי שיחות חלק י”ט — קישור הפסוק לנישואין ולסדר עבודה חדש במחשבה, בדיבור ובמעשה
• מאמר “כרע שכב כארי”, י”ב תמוז תשט”ז (מבוסס על האריז"ל) — המעקה כגבול המאפשר המשכת אור עליון באופן מדוד בתוך כלי
• תלמוד בבלי, מסכת שבת ל”ב ע”א — דרשת כי יפול הנופל ממנו - ראוי היה זה ליפול מששת ימי בראשית ומגלגלין חובה על ידי חייב
• תניא, אגרת הקודש סימן י”ד (אדמו”ר הזקן) — ביאור מרשית השנה ועד אחרית שנה - המשכת אור חדש ועליון יותר בכל ראש שנה
• ספר המאמרים תרצ”ח עמ’ כ”ד (אדמו”ר הריי”צ) — חובת תוספת והידור בהנהגה טובה בכל ראש שנה מצד גילוי האור החדש
• שמות כ״א, ל״ג–ל״ד — דין בור: "ולא יכסנו" — אחריות מי שיצר את המכשול על הנופל בו
• רמב״ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש י״א, ה — מצוות עשה להסיר כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, ואיסור "לא תשים דמים"

שאלות שהמאמר עונה עליהן

• מהי המשמעות הפנימית של מצוות מעקה?
• איך להתמודד עם פחד משינוי ומעלייה בדרגה?
• מה הקשר בין מצוות מעקה להתחדשות בראש השנה?
• מה ההבדל בין מעקה לחומה לפי החסידות?
• כיצד הרבי מליובאוויטש מסביר את הפסוק כי תבנה בית חדש?
• מדוע דווקא לאחר הצלחה ועלייה גוברת הסכנה לנפילה?
• כיצד קבלה טובה בראש השנה משמשת כמעקה רוחני?
• מה קורה כשאדם מעדיף להתחפר בתוך עצמו במקום לעלות?

גוף המאמר

העלייה של הקומה הבאה

כי תבנה בית חדש ישנם פסוקים בתורה שהוראתם המעשית ברורה ופשוטה, אך דווקא מתוך פשטותם נפתח פתח להתבוננות רחבה בחיי האדם. “כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ, וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ.” (דברים כ״ב, ח) בפשטות הפסוק בתורה מצווה את האדם להסיר סכנה מביתו: אם יש גג שאפשר לעלות אליו וקיימת ממנו סכנת נפילה, מוטלת על בעל הבית החובה לבנות מעקה.

חז”ל כבר חילקו את הפסוק לשני חיובים: “ועשית מעקה לגגך” — מצוות עשה, ״לא תשים דמים בביתך” — מצוות לא תעשה. [ספרי -דברים כ״ב, ח’; רמב”ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק י”א]

אולם הרבי מליובאוויטש מרחיב ומלמד שהפסוק נוגע גם לעבודת האדם. כאשר יהודי נכנס ל”בית חדש” — למציאות חדשה בחייו — אין די בהכרח בגדרים ובהנהגות ששמרו עליו עד עתה. המצב החדש עצמו מחייב עבודה חדשה, וגדרים חדשים המתאימים לה. [בשיחת י”ב תמוז תשט”ז]: כאשר אדם עובר ל״בית חדש״, לא מספיקים בהכרח הגדרים שהיו אצלו קודם, שכן כעת עומדת לפניו עבודה חדשה וניסיונות חדשים. משום כך עליו ״לעשות מעקה״ המתאים למציאות שאליה נכנס. ובהזדמנות אחרת קישר הרבי את הפסוק לנישואין: כאשר אדם נכנס ל״סדר עבודה חדש״, עליו ליצור גדרים וסייגים חדשים במחשבה, בדיבור ובמעשה, כדי שהמציאות החדשה תהיה מקור לעלייה ולא חלילה לירידה. [שיחת שבת פרשת תצא, י”ג אלול תשי”ד; לקוטי שיחות חלק י”ט]

נרחיב את הרעיון אל כלל חיי האדם, ״בית חדש״ אינו מוכרח להיות רק בית של אבנים. הוא יכול להיות בית פנימי של נישואין, הולדת ילד, פתיחת עסק, תפקיד חדש, קבלת סמכות, רכישת ידע, שינוי במעמד, עלייה בעבודת ה’, או כל נקודה שבה האדם כבר אינו נמצא בדיוק במקום בו היה קודם והתקדם למקום המשלב יצירה חדשה.

כל קומה חדשה שהאדם בונה בחייו דורשת גם מעקה חדש, ולכן השאלה איננה רקמה בניתי? אלא גם: איזה מעקה בניתי סביב מה שבניתי?, איזה הגנות הוספת לשינוי?.

ככל שעולים — האופק נפתח אדם העומד על פני הקרקע רואה את סביבתו הקרובה. בית סמוך מסתיר. עץ מסתיר. גבעה קטנה יכולה להסתיר עולם שלם הנמצא מאחוריה. הוא רואה את מה שסביבו, אבל האופק שלו מצומצם. ואז הוא בונה בית הוא עולה לקומה הראשונה — ורואה מעט רחוק יותר. מוסיף קומה — והנוף נפתח עולה עוד קומה — ופתאום מתגלה לפניו דבר שהיה קיים שם כל הזמן, אך מנקודת הקרקע לא היה מסוגל לראותו. אולי מן הקרקע ראה רק את הרחוב. מהקומה הראשונה ראה את הגבעות, מהקומה השנייה את העיר, ומהקומה השלישית — פתאום ראה את הים. הים לא נברא באותו רגע של מחזה, הוא היה שם גם קודם. מה שהשתנה הוא נקודת העמידה של האדם. וכך גם בחיים. כאשר אדם לומד, גדל ומתפתח, דברים שלא היה מסוגל לראות בעבר נעשים ברורים לו. כאשר הוא מקבל אחריות, הוא מבין דברים שלא הבין כאשר האחריות הייתה מוטלת על אחרים. כאשר הוא מקים משפחה, הוא מביט על החיים ממקום אחר. כאשר הוא מצליח בעסקיו, נפתחות לפניו אפשרויות שלא היו קיימות מבחינתו קודם. העלייה משנה את הראייה. אבל באותו רגע שבו האופק נפתח, נפתחת גם אפשרות חדשה של נפילה. ומכאן נולד עיקרון פשוט ועמוק: המקום שממנו האדם מסוגל לראות רחוק יותר הוא גם המקום שממנו הוא מסוגל ליפול רחוק יותר. אין בכך טענה שהעלייה מסוכנת ולכן מוטב להימנע ממנה. להפך. התורה אומרת:“כי תבנה בית חדש. ” תבנה, תגדל, תתחדש, תעלה. אבל דווקא מפני שעלית: “ועשית מעקה לגגך. ”המעקה איננו התנגדות לגובה. הוא ההשלמה שלו. הוא הדבר שמאפשר לאדם לעמוד במקום גבוה, לראות רחוק יותר, ולהישאר שם בבטחה.

בביאור חסידי נוסף, המבוסס גם על כתבי האריז”ל, מוסבר עניין המעקה כגבול המאפשר לאור עליון להימשך למטה באופן נכון ומדוד. הכוונה איננה לעצור את האור. הכוונה היא שהאור יוכל להתקבל בתוך כלי. [מאמר “כרע שכב כארי”, י”ב תמוז תשט”ז]

המעקה אינו בא לבטל את הגובה; הוא בא לאפשר לגובה להתקיים. אור גדול דורש כלי גדול יותר. ברכה גדולה דורשת אחריות גדולה יותר. ולכן לא כל מה ששמר על האדם בקומה הקודמת מסוגל לשמור עליו בקומה הבאה. אדם שלא היה בעל ממון והתעשר — נכנס למציאות חדשה. מי שלא הייתה בידיו סמכות וקיבל כוח והשפעה — נמצא במציאות חדשה. מי שהתחתן — במציאות חדשה. מי שנעשה אב — במציאות חדשה. מי שנעשה בעל השפעה — במציאות חדשה. ואפילו מי שעלה מדרגה בלימוד התורה נמצא במובן מסוים ב”בית חדש”. דווקא ידיעה גדולה יותר יכולה לדרוש ענווה גדולה יותר. דווקא השפעה רחבה יותר יכולה לדרוש זהירות גדולה יותר. דווקא הצלחה גדולה יותר יכולה לדרוש גבולות ברורים יותר. ולכן: הברכה עצמה יוצרת אחריות. הרבי מוסיף שגם מי שנמצא במדרגה רוחנית גבוהה זקוק עדיין ל”מעקה”; השמירה צריכה להגיע לכל כוחות האדם, מחכמה בינה ודעת ועד המעשה עצמו. [שיחת י”ב תמוז תשט”ז, סעיפים י”ב–י”ג]

ומה אם האדם מפחד לעלות? אפשר להוסיף כאן משל נוסף, שאינו פירוש בפסוק אלא הרחבה לעבודת האדם. יש אדם שמביט בגובה וחושש. השינוי מפחיד אותו. האחריות מכבידה עליו. העולם שמחוץ למוכר לו אינו ידוע. ולכן במקום לבנות כלפי מעלה, הוא כביכול מתחיל לחפור פנימה ולמטה. ככל שהוא חופר עמוק יותר — האופק הולך ונסגר. בקומה גבוהה האדם יכול לראות למרחק. מתחת לפני הקרקע הקירות סוגרים עליו מכל צד. כך גם בנפש. אדם יכול להתחפר בדעותיו הישנות, בהרגליו, בפחדיו ובמוכר לו. לא להיות מוכן לשמוע, ללמוד, לבחון את עצמו מחדש, לראות אדם אחר או אפשרות אחרת. הוא אולי מרגיש מוגן יותר. אבל הוא גם רואה פחות. אלא שגם שם אין ביטחון מוחלט. גם בור צריך גדר. התורה אינה מזהירה רק מפני הנפילה מן הגג, אלא גם מפני הבור שאדם פותח למטה: "וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר, אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר — וְלֹא יְכַסֶּנּוּ" (שמות כא, לג). מי שכרה בור אינו יכול לומר שהסכנה היא עניינו הפרטי; משנוצר מכשול, שמירתו מוטלת עליו. ולכן פוסק הרמב״ם שלא רק גג חייב במעקה, אלא כל דבר שיש בו סכנה — ובכלל זה באר או בור — חייב בכיסוי או במחיצה "כדי שלא ייפול בה אדם וימות" (הלכות רוצח ושמירת הנפש יא, ד–ה). התורה אינה מאפשרת לאדם להשאיר את הבור שחפר פתוח. גם במשל הנפשי, כאשר אדם מתחפר ויורד למטה, הירידה אינה נשארת בהכרח עניינו בלבד: היא עלולה ליצור מקום שגם אחרים בסביבתו ייגררו וייפלו לתוכו. העלייה מחייבת גבול מפני סכנת הגובה, והירידה מחייבת שמירה מפני סכנת הבור. משמעות הדבר היא שאין פתרון אמיתי בחיים שנקרא: “אני פשוט לא אשתנה”. גם חוסר שינוי יוצר מציאות. גם הסתגרות יכולה להיות מסוכנת. ולכן הפתרון שהתורה מציעה איננו להפסיק לבנות. הפתרון הוא ללמוד איך לבנות נכון.

המעקה אינו חומה וכאן יש הבדל חשוב. מעקה איננו קיר אטום. אילו מטרת התורה הייתה לסגור את האדם מן העולם, אפשר היה לבנות סביב הגג חומה גבוהה שאינה מאפשרת לראות דבר. אבל מעקה עושה פעולה אחרת. הוא מציב גבול — ומשאיר את האופק פתוח. אפשר לעמוד מאחוריו ולראות את העיר. לראות את ההרים. לראות את הים. הגבול אינו מבטל את המרחב. הוא מאפשר לאדם להיות בתוך המרחב בלי לאבד את עצמו. וזו אולי אחת ההבחנות החשובות ביותר בחיי האדם: גבול נכון אינו אמור למנוע התפתחות; הוא אמור לאפשר אותה. המעקה אינו אומר: אל תראה, אל תצליח, אל תשפיע, אל תעלה, להיפך הוא אומר: פעל או קבל את השינוי ודע היכן הקצה.

“ולא תשים דמים בביתך” התורה אינה מסתפקת בציווי “ועשית מעקה לגגך”, אלא מוסיפה:“ולא תשים דמים בביתך. ” הסכנה נמצאת בגג — אבל התורה מדברת על הבית. יש כאן נקודה עמוקה. האדם יכול לבנות בית יפה מאוד. הוא יכול להצליח. להקים משפחה. ליצור. ללמוד. להתעלות. אבל אם בנקודת הגובה אין מעקה, הסכנה שנמצאת בגג יכולה להשפיע על הבית כולו. לפעמים דווקא ההצלחה שאדם בנה במשך שנים עלולה לסכן את הדברים שבשבילם ביקש את ההצלחה מלכתחילה. הוא ביקש פרנסה כדי לבנות בית — ולבסוף העבודה גוזלת ממנו את הבית. הוא ביקש חכמה כדי להתקרב אל האמת — ולבסוף החכמה יוצרת בו ישות. הוא ביקש השפעה כדי לעשות טוב — ולבסוף הכוח עצמו נעשה למטרה. הבעיה איננה בעצם העלייה. הבעיה היא שהקומה החדשה נבנתה בלי מעקה חדש.

“כי יפול הנופל ממנו” חז”ל עמדו גם על הלשון המיוחדת: “כי יפול הנופל ממנו. ” מדוע נקרא הוא “נופל” עוד לפני שנפל? ואמרו: “ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית, אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. ” [שבת ל”ב ע”א; ספרי על הפסוק] אין האדם שולט בגזירות שמים. אבל התורה מטילה עליו אחריות שלא להיות המקום שעל ידו תבוא התקלה. המעקה איננו רק שמירה על עצמו. הוא גם אחריות כלפי כל מי שעלול להיכנס אל מרחב חייו. וכך גם ברעיון של המאמר: כאשר אדם עולה למדרגה חדשה, האחריות שלו אינה נוגעת רק לעצמו. ככל שיש בידיו יותר כוח, יותר ידע ויותר השפעה — כך גדלה גם אחריותו כלפי סביבתו.

הבית החדש של השנה החדשה ומכאן החיבור לראש השנה נעשה עמוק במיוחד. הרבי מביא בשם כ”ק אדמו”ר הריי”צ שבכל ראש השנה צריך האדם להוסיף דבר־מה בהידור מצוות עשה, בזהירות ממצוות לא תעשה ובהנהגה טובה — גם אם קודם לכן הייתה הנהגתו ראויה. והטעם: “כיון שבכל ראש השנה נמשך אור חדש. ” ומיד לאחר מכן מחבר הרבי את הדברים ל”בית חדש”: כאשר יהודי מתחיל עבודה חדשה, עליו להוסיף על מעמדו ומצבו הקודם “וזהו: כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך. ” [שיחת י”ב תמוז תשט”ז, סעיף י”ג; בשם כ”ק אדמו”ר הריי”צ, ספר המאמרים תרצ”ח עמ’ כ”ד]

ובאגרת הקודש שבתניא מסביר אדמו”ר הזקן על הפסוק:“מרשית השנה ועד אחרית שנה” שבכל שנה נמשך אור חדש, עליון יותר,