עשרת הדיברות - בין מעשה ללב
ניתוח פנימי של עשרת הדיברות מתוך הספר ברוש תדהר ותאשור: מבנה הלוחות, ברית האש, הקשר בין אנכי ה' ללא תחמוד, והזיקה בין הנפש הבהמית לאהבת הזולת.
מבנה עשרת הדיברות, הקשר בין הדיברות הפנימיים לחיצוניים והחיבור בין אהבת הזולת לאמונת הלב
השאלה שהמאמר עוסק בה
מהו המבנה הפנימי והמעגלי של עשרת הדיברות, כיצד מתקשרים הדיברות שבין אדם למקום לדיברות שבין אדם לחברו, ומדוע הדיברות 'אנכי ה'' ו'לא תחמוד' מהווים את השורש והמפתח לכלל המעשים?
החידוש המוצע
המאמר מציע ניתוח מבני מעגלי של עשרת הדיברות המקשר בין הלוח הימני לשמאלי: בעוד שרוב הדיברות עוסקים במעשים ובדיבורים, הדיברות בקצוות ('אנכי ה'' ו'לא תחמוד') מייצגים את עבודת הלב והמחשבה הפנימית. המאמר משלב בין מושג 'ברית אש', החלוקה בין יחיד לרבים, והבחנה בין יצרי הנפש הבהמית לבין הידרדרות למדרגת 'חיה טורפת'.
מקורות יסוד
- תיקוני הזוהר (תיקון כ"א) — מקור למושג 'ברית אש' המורמז באותיות המילה 'בראשית'
- גנזי המלך (רבי יעקב אבוחצירא) — ביאור עניין ברית האש הכפולה - ברית בין הבתרים ומעמד הר סיני
- ספר ברוש תדהר ותאשור (יעקב אמסלם) — מקור החיבור והביאור המרכזי על מבנה הלוחות, ברית האש והחיבור בין המעשה ללב
- בראשית ט"ו, י"ז ושמות י"ט, י"ח — פסוקי גילוי האש בברית בין הבתרים ובמעמד הר סיני
- דברים כ"ח (כי תבוא) וויקרא כ"ו (בחוקותי) — הבחנה בין בחינת האדם כיחיד (בלשון יחיד) לבין בחינת העם ככלל (בלשון רבים)
- ספר התניא (פרקים א'-ט') — החלוקה היסודית בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית
- ויקרא פרק י"א — סימני טהרה בחיות והרחיק ממאכל חיה טורפת
- רמב"ן (ויקרא י"א, י"ג) — טעם איסור אכילת עוף וחיה טורפת מפני שהיא מכניסה אכזריות בלב האדם
- אבן עזרא (שמות כ', י"ג) — ביאור הציווי על הלב באיסור 'לא תחמוד' על פי משל הכפרי ובת המלך
- פסיקתא רבתי (כ"א) — הקבלה בין 'לא תרצח' ל'אנכי ה'' - שופך דמים נחשב כמי שממעט בדמות המלך
- ויקרא י"ט, י"ח — הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך אני ה'' כסיכום המחבר בין אהבת הזולת לחותמת האלוקית
שאלות שהמאמר עונה עליהן
- מהי ברית אש ומה הקשר שלה לעשרת הדיברות?
- מהו הדיבר השונה והיוצא דופן בלוח השמאלי בעשרת הדיברות?
- כיצד מתאים הדיבר אנכי ה' לשאר הדיברות בלוח הימני?
- מהו הקשר בין הנפש הבהמית למושג חיה טורפת בעבודת ה'?
- מהו השורש הפנימי של איסור לא תחמוד?
- מהו ההבדל בין פרשת כי תבוא לפרשת בחוקותי ביחס ליחיד וציבור?
- כיצד פגיעה במצוות שבין אדם לחברו פוגעת במצוות שבין אדם למקום?
גוף המאמר
קונטרס עשרת הדיברות – בין מעשה ללב א. פתיחה: מהות ההתגלות וברית האש בראשית הדברים, עלינו להתבונן במהותם של עשרת הדיברות. אנו רואים בהם את מאמר הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, את עצם ההתגלות האלוקית וירידת השכינה מטה. זהו מעמד של כריתת ברית בין הקב"ה לבין עם ישראל, ברית הנקראת "ברית אש" (כמרומז באותיות 'ברית' ו'אש' בתוך המילה 'בראשית'). מושג זה, המופיע בתיקוני הזוהר, בספרו של ה"אביר יעקב" – 'גנזי המלך' ובספר ברוש תדהר ותאשור (וכן בפירושים נוספים על בראשית), מלמד אותנו על ברית שנכתבה פעמיים באש: 1. בפעם הראשונה: אצל אברהם אבינו, המייצג היחיד ב"ברית בין הבתרים", כאשר ירדה אש וחצתה את ביתרי העגלים ("וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה"). 2. בפעם השנייה: במעמד הר סיני, כאשר ירדה אש על ההר כנגד העם כולו ("וְהַר סִינַי עָשָׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ"). נשאלת השאלה: מה רצה הקב"ה מאיתנו, כיחידים וכעם? מדוע בחר הקב"ה להתגלות דווקא אלינו – עם שהגיע מעבדות ומתחתית המדרגה? שתי נקודות משמעותיות בברית של יחיד מול רבים מבשרות על ירידת השכינה בשני אופנים: הקב"ה בוחן את האדם היחידי (כאברהם אבינו) בעבודתו בעולם, ואת עם ישראל כגוף אחד. לכן היהודי נבחן בשני מישורים: האחד כיחיד הפועל בעולם מול הקב"ה, והשני כחלק בלתי נפרד מהעם, שבו העם נבחן באחדותו. רמז לכך ניתן בשתי פרשיות בתורה: בפרשת 'כי תבוא', בה האדם נבחן באופן יחידי (הברכות והקללות בלשון יחיד), ובפרשת 'אם בחוקותיי', בה העם נבחן (הברכות והקללות בלשון רבים). התשובה טמונה בדרך שבה הקב"ה, כביכול, צמצם את עצמו אל עשרת הדיברות. הוא דיבר מול עם שבנקודת זמן ייחודית זו היה מאוחד "כאיש אחד בלב אחד". בעשרת הדיברות מקנה לנו הקב"ה דרך להתנהלות עתידית – אם מתוך רצון ובחירה, ואם מתוך כפיית היצר, אך תמיד מתוך הבנה שזהו רצון ה'. דרכה של היהדות היא "נעשה ונשמע" – קודם כל המעשה, ורק לאחר מכן החקירה והבנת המהות. ב. מבנה הלוחות: בין ימין לשמאל נעמיק עתה בניתוח עשרת הדיברות מתוך שתי נקודות ראייה שונות המשלימות זו את זו: האחת מתחילה מ"דרך ארץ" (מלמטה למעלה), והשנייה מביטול עצמי לקב"ה (מלמעלה למטה). תחילה, נתבונן בחלוקה המבנית. הקב"ה חילק את עשרת הדיברות לשני חלקים שווים: • חמישה דיברות בימין (כנגד ה' עליונה): עוסקים בקדושה ויוצרים דו-שיח בין האדם לקב"ה (בין אדם למקום). • חמישה דיברות בשמאל (כנגד ה' תחתונה): מופנים לעניינים שבין אדם לחברו. לכאורה החלוקה פשוטה, אך טמון בה היגיון עצום. כדי להבינו, עלינו לשאול: מהו הדיבר "יוצא הדופן" בכל צד? איזה דיבר שונה במהותו משאר הארבעה באותו הלוח, ומהו החוט המקשר בין כולם? ג. הלוח השמאלי: בין נפש בהמית ל'חיה טורפת' נתבונן בחמשת הדיברות שבין אדם לחברו (צד שמאל). רוב הדיברות בצד זה עוסקים באיסורים על מעשים המשקפים דחפים של הנפש הבהמית. כידוע בספר התניא, האדם נולד עם שתי נפשות: הנפש האלוקית שבלב (הצד המואר, המקשר את האדם לקב"ה), והנפש הבהמית (המידות והתאוות). אך כאן עלינו לדייק: הנפש הבהמית הבסיסית פועלת מתוך אינסטינקט, בדומה לבהמה בטבע שאינה "רוצחת" מתוך רוע אלא לצורך קיומה. לעומתה, הדיברות בלוח השמאלי מזהירים אותנו מפני הידרדרות למדרגת "חיה טורפת". במצב זה, האדם פורץ את גבולות הטבע והופך למזיק: רוצח, נואף, גונב ומענה. זהו גילוי של יצר הרע בשיאו – הפיכת הכוח הבהמי לכלי משחית הדורס את האחר. רעיון זה מתקשר לשורשי הכשרות: התורה מתירה אכילת חיה כשרה בלבד (מעלת גרה ומפריסה פרסה) – חיה שאינה טורפת. יסוד זה מלמד כי המאכל הופך לחלק ממהות האדם. לכן אסרה התורה חיה טורפת, כדי שלא תדבק באדם המהות הדורסנית. והנה, הדיבר האחרון בלוח זה, "לא תחמוד", הוא השורש לכל אלו. זהו עניין פנימי ("מחמד הלב") שנמצא בשלב המחשבה. אם נתבונן "מלמטה למעלה", נבין שהקב"ה רומז לנו להתחיל בתיקון הלב (במחשבה הפנימית שלנו לפני שיצאה לידי מעשה): החמדה והקנאה מובילות לשנאה, השנאה מובילה ל"עד שקר", התאווה מובילה ל"לא תגנוב", ומשם הדרך קצרה לניאוף ולבסוף חלילה ל"לא תרצח". מכאן שיש להתחיל מהפנימיות, כי פגם בה יוביל לפגם במעשים. ד. הלוח הימני והחיבור המעגלי כעת נשאל את אותה שאלה על הלוח הימני (בין אדם למקום). אנו רואים ארבעה דיברות העוסקים בפעולות או בדיבורים: "לא יהיה לך" (פעולת - עבודה זרה), "לא תשא" (פעולת הדיבור), "זכור ושמור" (השבת – הכנה ומנוחה מעשית), ו"כבד את אביך" (פעולות של כבוד). אך הדיבר הראשון, "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ", שונה מכולם. הוא מחייב את עבודת הלב פנימה – המחשבה והאמונה בקב"ה. אי ציות למעגל פנימי של אהבה ויראת ה׳ עלול להוביל לפגיעה ברצף הדיברות מטה. כאן נסגר המעגל: כאשר אדם פוגע במוסר האנושי (בלוח השמאלי), הצד הימני (האלוקי) נפגע בהכרח, וכן הפוך המנתק עצמו מבוראו יכול חס ושלום לפגוע באחר ללא הבנה שכך הוא פועל: • מי שפוגע בחברו, אינו יכול באמת לקיים "כבד את אביך ואת אמך" וכך ההפך. • מי שאינו מכבד את הכלל, לא ישמור את השבת (שהיא אות לכלל) וכך ההפך. • מי שמידותיו מושחתות, יתקשה לדבוק ב"אנכי ה'" וכך ההפך.
לסיכום אנו רואים שני קצוות המתחילים מהפנימיות ומשפיעים על המעגל כולו: "אנכי ה'" (אמונה בלב , אהבה ויראה פנימיים) מימין, ו"לא תחמוד" (טוהר הלב, מתוך מחשבה פנימית) משמאל. המטרה היא אחת: עבודה שלמה המאחדת את המעשה עם הכוונה (המחשבה שבלב המובילה לידי עשיה). ועל כך נאמר הסיכום לתורה כולה: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" – פסוק המחבר את אהבת הזולת עם החותמת האלוקית.
מקורות והערות הערת המחבר יעקב בן סימון אמסלם: רעיונות אלו נכתבו בסייעתא דשמיא, מבוססים על הספר ׳ברוש תדהר ותאשור׳ ולאחר כתיבתם שמחתי לגלות ולהיווכח כי כיוונתי ב"ה לדעת גדולים וקדמונים שהביאו יסודות דומים, וצירפתי אותם כאן לחיזוק והרחבת הדברים למעיין ולחפץ בדעת תורה. 1. ברית אש: תיקוני הזוהר (תיקון כ"א); ובספר 'גנזי המלך' למרן ה'אביר יעקב' (רבי יעקב אבוחצירא) על חומש בראשית, וכן בספר ׳ברוש תדהר ותאשור׳ (יעקב אמסלם). 2. פסוקי האש: "וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִיד אֵשׁ..." (בראשית ט"ו, י"ז); "וְהַר סִינַי עָשָׁן כֻּלּוֹ... בָּאֵשׁ" (שמות י"ט, י"ח). 3. יחיד ורבים בברכות: פרשת כי תבוא (דברים כ"ח) – בלשון יחיד; פרשת בחוקותי (ויקרא כ"ו) – בלשון רבים. 4. עשרת הדיברות: ספר שמות, פרק כ'. 5. שתי הנפשות: ספר התניא קדישא, ליקוטי אמרים (פרקים א'-ט'). 6. סימני טהרה בחיות: ספר ויקרא, פרק י"א. 7. אהבת ישראל: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא י"ט, י"ח).
מקורות נוספים לחיזוק העניין: • בעניין השפעת המאכל על הנפש ("חיה טורפת"): וראה בדברי הרמב"ן (ויקרא י"א, י"ג) שכתב בטעם איסור העופות הדורסים: "כי היא [העוף הטורף] אכזרי, ותיתן אכזריות בלב", כדברינו לעיל שאכילת הטורף משפיעה על מהות האדם. • בעניין "לא תחמוד" כשורש האמונה: בפירוש ה'אבן עזרא' (שמות כ', י"ג) שמבאר כיצד ייתכן לצוות על הלב שלא לחמוד, ומסביר על פי משל הכפרי ובת המלך, שכאשר אדם יודע באמונה שלמה שכל ששייך לחברו אינו שייך לו – ממילא אינו חומד, וזהו החיבור בין אמונה למידות. • בעניין הקשר בין פגיעה בזולת לפגיעה בשכינה: מובא במדרש (פסיקתא רבתי, כ"א) שדיבר ה' "לא תרצח" כנגד "אנכי ה'", ללמד שכל השופך דמים כאילו ממעט את דמות המלך, שכן האדם נברא בצלם.