מה ההבדל בין "בוא" ל"לך" בציוויי התורה?

למה לנח נאמר "בוא" ולאברהם "לך"? שתי לשונות השליחות בתורה — הנהגה ניסית שבה השכינה נמצאת בפנים מול עבודה עצמאית בדרכי הטבע.

"בוא" ו"לך" אינן מילים נרדפות אלא שתי הנהגות. "בוא" נאמר כשהאדם נכנס אל תוך קושי או סכנה, והקב"ה כביכול אומר לו: אני כבר שם, בוא אליי — ולכן היא מלווה לרוב בהנהגה ניסית. "לך" נאמר כשנדרשת עבודה עצמית בדרכי הטבע, מתוך בחירה ובירור פנימי.

"בוא" — השכינה שבתוך הקושי

"בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה" (בראשית ז', א') — נח אינו נשלח החוצה אלא מוזמן להיכנס אל מקום שהשכינה שורה בו.

"בֹּא אֶל פַּרְעֹה" נאמר במכות שבהן היה עימות ישיר מול שורש הרע: אל תפחד להיכנס אל החושך, כי אני שם.

"וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה" (שמות י"ד, כ"ב) — כניסה אל תוך נוכחות אלוקית, כנגד כל היגיון טבעי.

"לך" — העצמאות והבירור הפנימי

"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ" (בראשית י"ב, א') — ניסיון שבא מתוך פנימיותו של אברהם, עבודה עצמאית הבונה את אישיותו.

"לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ג', ט"ז) — פעולה בכוח הדיבור והשכנוע האנושי, בלי כפייה ניסית.

שאלות ותשובות

למה לנח נאמר "בוא" ולא "לך"?

משום שהתיבה הייתה הגנה ניסית מול המבול, והקב"ה הזמין אותו להיכנס אל מקום שהשכינה נמצאת בו — לא לצאת לדרך בכוחות עצמו.

מתי התורה נוקטת לשון "לך"?

כאשר נדרשת עבודה בדרכי הטבע ומתוך בחירה חופשית — כמו לך לך של אברהם או שליחות השכנוע של משה אל זקני ישראל.